מאגר סיפורי מורשת

שמי יעקב (דוד) שורץ, נולדתי ברוסיה באורל, בעיר בשם סוחולוז בתאריך 30.3.1941

במשך שנה היינו באורל, אבי גויס לצבא הרוסי ועסק בצבא בכריתת עצים. (לצורך הפעלת הקטרים שעבדו על מים). בזמן היותנו באורל הרבה אוכל לא היה לנו. אהבתי לחרובים נובעת מן התקופה של המלחמה שהיה חוסר במזון ואז בלית ברירה הייתי מתגנב לאורווה של הסוס וגונב לו חתיכות של חרובים מהאבוס.

אהבתי השנייה לאוכל היא לאכול דגים בכל צורה שהם ובעיקר דג מלוח. סיפור הדג נובע: יום אחד אבי חזר מהצבא ומצא ראש של דג מלוח בתוך פח אשפה. הוא הביא אותו הביתה, שטף אותו טוב במים, ונתן לכל אחד חצי פרוסה לכולם, לילדים פרוסה, כל אחד טעם מראש הדג ואכל את הלחם היבש.

אירוע מאוד מיוחד היה בזמן שהוריי היו באורל, אמי ודודתי פגשו יהודי ששאל אותם מאיפה הם, ואיך הם הגיעו לרוסיה. הם סיפרו לו שהם מפולין מעיר בשם זמושץ'. אמר להם היהודי: "בתקופת מלחמת העולם הראשונה ברחתי מרוסיה כי לא רציתי להתגייס לצבא ולהלחם במלחמת העולם הראשונה.

הגעתי לפולין לזמושץ' ומשפחה מסוימת אירחה אותי. היא נתנה לי לישון אצלם ואוכל. הייתי די הרבה זמן אצלם. בתום המלחמה הם נפרדו ממני ובעל הבית נתן לי למזכרת סידור תפילה חתום ע"י בעל הבית. אמי ואחותה שאלו את האיש מה שמו של היהודי שחתום בסידור. הוא אמר להם שהאיש הוא יוסף ברנדויין, אמי ואחותה קפצו בשמחה ואמרו ליהודי "זה אבא שלנו!". מאותו רגע שפר מצבם הכלכלי והוטב קצת, כי האיש דאג להביא להם מדי פעם מזון.

הוריי ואני, דודי ודודתי ובתם, עברנו לבוכרה (אוזבקיסטן). אבי התקבל לעבודה במפעל לעיבוד עורות של יהודי, שסיפק לצבא הרוסי את כל התוצרת שלו. מאותו הרגע מצבנו הכלכלי השתפר עוד יותר, אבי קיבל כסף תמורת עבודתו ויכול היה לקנות מצרכים לצורך מחייה. במקביל, בעל המפעל היהודי היה מגניב לאמי חתיכות עור שעובדו במפעל ושתלך לשוק ותמכור אותן בכסף כדי שתוכל להשתמש בו לצרכים של המשפחה.

מזכרת מילדותי זו יש בידי זוג נעלי צמר שאימי סרגה עבורי לאחר לידתי. עם הזמן, אמי התחילה לעבוד בבית יתומים של ילדים גויים וילדים יהודיים. היא לימדה שם מקצועות חשבון, ואת הילדים היהודיים הייתה מלמדת עברית. מעצם, היותה מורה לעברית. לכן את העברית שלי אני יודע בזכותה כך שבזמן הגעתי לארץ השתלבתי בקלות בכיתה ב' (לא היו בעיות שפה כלל).

לקראת סוף 1944 תחילת 1945, שמעו הוריי כי ניתן לחזור לפולין. הם צררו את צרורם, והחליטו לנסוע לפולין.

הם הגיעו לעיר לודג', שם הפרידו את בית היתומים לשני בתים, ילדי גויים וילדים יהודיים. אימי נשארה עם בית היתומים היהודי, ואתו המשיכה לנוע לכיוון ארץ ישראל. לאחר תקופה מסוימת ששהינו בלודג' החליטו ראשי קבוצת החלוץ נוער חלוצי איחוד בפולין להמשיך לנוע דרך צ'כיה, משם הגיעו לאוסטריה. באוסטריה הוכנסה הקבוצה ביחד עם קבוצות אחרות של הכשרות לקיבוצים שיועדו לארץ ישראל.

שם הוכנסו למחנה עקורים שהיה ממוקם בעיירה בשם סלפלדן והוא קבל את שמו העברי "גבעת עבודה". מחנה זה נוהל ע"י נציגי פליטי השואה "קבוצת הבריחה". זו קבוצה של פרטיזנים ויהודים שהחליטו לעזור באיסוף כל ניצולי השואה באירופה, במקביל למחנה הגיעו גם שליחים של אנשי הבריגדה היהודית אשר הושארו באירופה לצורך עזרה במתן סיוע לניצולים. במקביל, הגיעו נציגי עלייה ב', אותה קבוצה שלחה מארץ ישראל  לאותה משימה.

 

כל ההכשרות שהיו במחנה קבלו תמיכה מהג'ונט'. אבי, דודי, אשתו והבת נשארו במחנה ואמי ואני היינו בזלצבורג, שם מוקם  בית היתומים היהודי. בסופי שבוע היינו נפגשים במחנה עם אבי (עלי לציין כי נהייתי יהודי כשר בגיל 5 וחצי כשמלו אותי בבית חולים בזלצבורג. זאת מהסיבה שכל הזמן היינו בדרכים ולא היה ניתן למצוא מוהל יהודי שיבצע את המשימה). במחנה בסלפלדן שהיינו עד חודש מרץ 1947.

 

ב-24 למרץ חצינו מהאזור האוסטרי לאזור האיטלקי דרך האלפים בצורה בלתי חוקית (בלתי לגלית). למעשה, היינו אמורים לחצות את האלפים בדצמבר 1946, כאשר כל ההכנות בוצעו ושומרי הגבול האוסטרי שוחדו בשתייה חריפה ועוגות כדי שיעצמו עין בזמן שנעבור באלפיים לאיטליה. לצערנו, הסתבר שיש קושי רב כי השלג נערם באלפים בגובה מעל 2 מטר, ולכן לא אישרו את המעבר כי גם בקבוצה היו 3 ילדים, והמעבר עצמו נדחה למועד אחר. הסתבר שיש קושי רב כי, השלג נערם באלפיים מעל ל-2 מטר לא אושרה ההליכה באלפיים והיינו חייבים לדחות את זה למועד אחר.

 

אגב, מפקד הבריחה, שהיה אחראי על איסוף הניצולים בכל אירופה היה ארתור, (אשר בן נתן) שהיה ממונה על המחנה זלפלדן -אוסטריה היה אבא גפן. בתאריך 28 מרץ 1947 סוף סוף עברנו את האלפים לאיטליה ובצד האיטלקי. חכו לנו משאיות של הצבא הבריטי שנלקחו בהלוואה באופן לא חוקי, כדי להעביר את הפליטים למחנות באדריט יקה עם חיילי הבריגדה שלקחו אותם מהצבא הבריטי והעבירו אותנו לנפולי ולמחנה מעבר באדריטיקה.

בזמן השהייה באיטליה נולדה אחותי אהובה, בתאריך 4 לדצמבר 1947. חיכינו במחנה עד שניתן היה להפליג לארץ ישראל ועלינו ארצה בתאריך 24 לאוגוסט 1948 (3 חודשים אחריי הכרזת הקמת המדינה).

הגענו לבית עולים ליד חדרה שם שהינו תקופה של מס' חודשים עד שאמי גילתה חברת ילדות שגרה בראשל"צ והחלטנו שאנחנו עוברים לגור לידה. אגב, אביה של החברה, מתתיהו שלם, היה המורה של אמי בחו"ל.

הגענו לראשל"צ, למושב בשם "נחלת יהודה" (היום המושב הוא חלק מראשל"צ).

 

גרנו בבית זלצמן ארבע נפשות בחדר אחד כאשר המטבח היה צריף של מטר וחצי על מטר וחצי והשירותים היו משותפים על מס' משפחות שלהגיע אליהם היה לוקח לפחות 20 מטר. אבל, לא התלוננו. הגענו אל המנוחה והנחלה. התקופה שהגענו הייתה תוך כדי מלחמת השחרור, אבי נתקבל לעבודה "סולל בונה" ותפקידו הראשון היה לבנות חפירות להגנה באזור של יד מרדכי ונגבה, כאשר הצבא המצרי הטריד אותם וירה עליהם בלי סוף מתוך משטרת עיראק סודן (אגב מפקד המקום המצרי היה אנואר סעדאת). לימים נתמנה כנשיא מצרים ועשה את השלום עם ישראל.

 

אני התקבלתי לבית ספר עממי ישר לכיתה בי"ת, בגלל שהעברית הייתה שגורה בפי. בית הספר שמו היה "בית ספר מזרחי" בית ספר דתי. את בית הספר סיימתי בשנת 1955. נכנסתי לתיכון "ערב" על מנת שבמשך היום אוכל לעבוד ולעזור במשפחה.

 

בשנת 1959, בסיום התיכון, התגייסתי לצבא בחודש אוגוסט, התחלתי את השירות שלי במסגרת חיל האוויר בקורס טייס, הייתי פרק זמן של חצי שנה חניך, ולאחר מכן עזבתי את הקורס ועברתי ליחידת טילים של צה"ל. ביחידה זו, שירתי את מירב שנותיי בצבא.

בשנת 1964, נישאתי לאשתי אורה, ונולדו לנו שלושה ילדים: גיל, סיגל וליהי. עבדתי בידיעות אחרונות במחלקת המודעות, אט אט עליתי בדרגה, עד שהגעתי לתפקיד "סגן מנהל מחלקת המודעות", במסגרת העבודה, אני חושב שעשיתי חיל. במסגרת תפקידי, הייתי אחראי על מחלקת הפרסומים של הספרייה של ידיעות, ומבצעים מיוחדים כגון חידון הסמלים.

 

לאחר תקופה של כ-10 שנים, עזבתי את העיתון, ועברתי לעבוד במשרד פרסום פרטי (פרסום קורן). לאחר מס' שנים שעבדתי במשרד, החלטנו אני, ואחד העובדים במשרד, לפתוח משרד פרסום עצמאי משלנו, ושמו היה "פרסום שורין שוורץ".

 

לאחר כ-10 שנים סגרנו אותו ונפרדנו בידידות אחד מהשני וזאת בעקבות תאונת דרכים שחוויתי, ושכבתי פרקי זמן ארוכים מאוד בבית. עם הבראתי, פתחתי עם גיסי (אחיה של אשתי) משרד פרסום, עבדנו יחד מס' שנים רבות, עד שיצאנו לגמלאות. במשך הזמן, נולדו לי 6 נכדים, ושני נינים, אני גר בראשון לציון מהרגע שהגענו לארץ.

בית ספר תרבות בשבילי, הוא בית ספר שליוויתי אותו מיום שהניחו את אבן הפינה. בית הספר נולד כתוצאה מריבוי ילדים שהיו באזור, ולכן, עד שנגמרה הבנייה למדו התלמידים בצריפין, ושם בית הספר היה "חביב ב'". לאחר מכן הצמידו את השם "צל אלונים", בשעה טובה, הוקם בית הספר. חנכו אותו בטקס מרשים, המנהלת הראשונה שלו הייתה רחל גולדברג, השנייה הייתה חנה בן ארי, והשלישית הייתה ברכה לוי, וכן הלאה.

 

במשך כל שנות לימודי ילדיי בבית הספר, ייצגתי את ההורים בתור יו"ר ההורים הראשון של בית הספר עד שבתי הקטנה ביותר סיימה את כתה ו', ובאותה שנה סיימו שני מחזורים: מחזור אחד של כיתה ח', ומחזור אחד של כיתה ו', אז שניהם מופיעים כמחזור 10.

 

לאורך שנים עסקתי בפעילות התנדבותית במסגרות שונות. ראש שבט תנועת הצופים "שורק" ראשון לציון (חמש שנים). חבר מזכירות החברה להגנת הטבע סניף ראשל"צ (ארבע שנים). הייתי מהיוזמים וממקימי המשמר האזרחי בראשל"צ (לאורך כשש עשרה שנים). כיום, אני מתנדב במערך החינוך של "עמותת ידיד לחינוך", עמותה ארצית. בסניף בראשל"צ אני פעיל בבית ספר יסודי "רננים", ויוזם שם פעילויות שונות במסגרת התנדבותי שנה שביעית שמטרת העמותה לעזור לתלמידים שזקוקים לתמיכה ועזרה בהכנת שיעורים, בלימודים ועוד. 

 

חלק ב' – על המשך סיפוריו של יעקב שוורץ, תכלו לקרוא בקישור "מלחמות ישראל"

 

 

מורה מובילת תכנית , מרסל לוי, תשע"ה