מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי רחל, ובגיל 22 עליתי לארץ מאורוגוואי, עם שני ילדים קטנים (בגילאי שנתיים וחצי ושלושה חודשים) ובעלי, עלינו לארץ בתאריך 16 לפברואר, 1974.

החלטתי לעלות לארץ מכיוון שהמצב הכלכלי באורוגוואי היה קשה. לבעלי לא הייתה עבודה מסודרת ונאלצנו לגור אצל ההורים, בגלל שלא הייתה לנו את היכולת לשלם שכר דירה. אחי, בגיל 16, עשה עלייה לארץ, עם תנועת הנוער שבה היה חבר, "הנוער הציוני". בעקבות כך, החלטנו לעלות לארץ. עקב עלייתנו, עלו גם ההורים שלי, ובמיוחד אמא שלי. כאשר אמא שלי הבינה כי אני הולכת לעלות לארץ עם שני ילדים קטנים עם בעלי ללא עזרה, החליטה לעלות גם בעקבותיי לארץ, ביחד עם אבא שלי.

כשאך הגענו לארץ, שיכנו אותנו חודשיים במרכז קליטה בלוד, מכיוון שהבית שייועד לנו מחברת "עמידר" עוד באורוגוואי, עדיין לא היה מוכן. אבא שלי ובעלי קיבלו עבודה כעובדי צה"ל, ולאחר חודשיים קיבלנו את הבית באשדוד.

אני לא עבדתי, מכיוון שגידלתי את ילדיי. התכנון המקורי היה שאני אצא לעבוד, בזמן שאמא שלי תטפל בילדיי. הדבר היה יכול להתאפשר ולהיות קל מכיוון שקיבלנו, אני והוריי, שתי דירות הסמוכות אחת לשנייה. לצערי, כמעט מיד לאחר עלייתנו, אמא שלי חלתה בסרטן, ולא הייתה יכולה לטפל בילדיי. שנתיים לאחר שעלינו לארץ, בשנת 1976, אמא שלי נפטרה בגיל 46. בתי השלישית נולדה בתאריך 25 בספטמבר, 1978.

השכונה שבה שוכָנו הייתה שכונה טובה מאוד. בשכונה, היינו הרבה דרום אמריקאיים – מאורוגוואי, מארגנטינה. היינו כמו משפחה. הילדים גדלו ביחד, והיה כיף, עד שהתחילו התושבים בשכונה לעזוב, ולהתקדם בחייהם. אני גרתי שלושים שנה בשכונה.

חווית המילואים הראשונה:בפעם הראשונה שבעלי קיבל צו גיוס למילואים, פחדתי מאוד ממה שיכול להיות. שירות המילואים שלו היה באילת. בעלי היה בהיר עור מאד ואני זוכרת שביום שחזר מהמילואים הוא חזר שזוף מאוד והוא אמר לי "הייתי באילת, לא היה נורא כל כך".

חווית המלחמה הראשונה:בשנת 1991, פרצה מלחמת המפרץ. זכור לי מאוד מתקופת המלחמה, שפחדתי מאוד כיוון שזוהי הייתה הפעם הראשונה שבהם חוויתי את תחושת המלחמה – הסירנות, הטילים. בתי הבכורה הייתה בצבא באותה התקופה. זכור לי מאוד, כי בכל יום שהייתה חוזרת מהצבא בתקופת המלחמה, ישר לאחר שעלתה את המדרגה האחרונה בקומה השלישית בדרך לדירה שלנו, הייתה מתחילה אזעקה. לאחר מכן, כולנו היינו נכנסים לחדר האטום (שהיה "מוגן" במגבות מתחת לדלת ונייר דבק סלטוייפ מסביב לחלונות).

לפעמים היינו צריכים לשים את מסכות האב"כ, ואז היינו רבים על איך לשים והיינו צוחקים ובוכים. זכור לי כי האחראי על ההרגעה היה נחמן מהרדיו, שהיה מדבר על המצב, אך הקול שלו היה רגוע מאוד וזה היה מרגיע אותנו. בכל אופן, אותי. היינו קמים עם נחמן שי והולכים לישון איתו .

בעלי חלה במחלת הסרטן בשנת 1991. שנתיים לאחר מכן, בתשיעי ביוני, שנת 1993, נפטר ממחלה זו. התקופה לאחר מכן הייתה מאוד קשה עבורי ועבור משפחתי. היה לי קשה להתגבר על כך שהוא לא נמצא עוד.

אני מקווה שהצלחתי לעשות את כל מה שקיווינו לעשות ביחד עם הילדים. בעלי תמיד דאג ללימודים של ילדינו ולעתיד שלהם, ואני המשכתי את דאגתו ועודדתי אותם לרכוש מקצוע וללמוד .

חינוך:מאז שילדיי היו קטנים, אמרתי להם כי החינוך וההשכלה מאוד חשובים, והם חייבים ללמוד ולהתקדם בחייהם. אם לא היו כותבים במחברות בכתב יפה, הייתי תולשת את הדפים, והם היו צריכים לכתוב מחדש את כל השיעורים. זה היה קשה, אך זה השתלם כי זה פיתח אצלם משמעת עצמית. תמיד אמרתי להם כי עליהם ללמוד באוניברסיטה ולרכוש השכלה גבוהה.

הבת הגדולה שלי למדה באוניברסיטת בן גוריון ראיית חשבון ולאחר מכן משפטים, וכיום היא רואת חשבון. בני למד הידראוליקה וטכנאות. בתי הקטנה למדה הוראה וניהול חשבונות, וכיום היא מנהלת חשבונות. אני גאה בהם מאוד על כל מאמציהם.

היום, הבת הגדולה שלי נשואה עם שלושה ילדים מקסימים, בני נשוי עם ילד אחד מתוק, ובתי הקטנה נשואה עם שלושה ילדים מדהימים – זוג תאומות ובן בכור.