מאגר סיפורי מורשת

מאוקרינה ישר לאולפן בישראל

סבתא גלינה עלתה לארץ ישראל מאוקראינה בשנת 1996 בהיותה בת  42.

אני רוצה לספר על  קשיי העליה של סבתא.

לא היה לה פשוט להתארגן ולהגיע לישראל, כיוון שמדינת ישראל לא קיבלה את כולם באופן אוטומטי. הארץ פתחה את שעריה  רק בפני היהודים שהצליחו להוכיח את היהדות שלהם. כל עולה חדש היה צריך להוכיח שהוא יהודי על ידי הצגת מסמכים מתאימים וכך החל מרוץ להשגת המסמכים המוכחים, שסבתא שלי היא יהודייה.  המשפחה חיכתה חודשים עד שיאשרו טיסה לישראל.

הגענו לאשקלון מכיוון שבעיר זו התגוררו חבריי, אשר עלו ארצה לפנינו. הם הזמינו אותנו להתארח אצלם בבית  וכעבור שבועיים עברנו לשכר דירה בשכונת  נווה דקלים בעיר אשקלון. קשיים לא מועטים עמדו בפנינו: לא היה לנו גז, מים וחשמל. כולנו ישנו על הרצפה, כיוון שלא היה לנו כסף לרכוש ריהוט. רק לאבי היה לו חדר משלו, כי הוא היה מבוגר בגילו.  מכיוון  שלא היה לנו גז היינו קונים רק דברים שלא צריך לבשל אותם.

בהתחלה התבקשנו למלא הרבה  טפסים, אבל לא ידענו שום מילה בעברית,  ולא הבנו מה נדרש מאתנו. טוב שהיו לנו הרבה חברים  אשר עזרו לנו לעמוד בכל הקשיים ותמיד היו לצידנו.

אפילו קנייה פשוטה הייתה בשבילי משימה בלתי אפשרית. הרבה פעמים  הייתי מגיעה  לחנויות, כדי לקנות מצרכים ולא הצלחתי להסביר לבעל החנות  מה בדיוק אני מבקשת.  פעם אחת קניתי אריזה של משהו לא ידוע,  ורק בבית עם כל המשפחה גיליתי  מה יש בתוך האריזה.

הבנתי, שאי אפשר להמשיך לחיות בישראל בלי לדעת את השפה. החלטתי להירשם  לאולפן ושם למדתי עברית.

טיול של סבתא

סבתא סיפרה לי מקרה מצחיק שקרה לה בשנה הראשונה שלה בארץ. כאשר היא הגיעה לאשקלון,  אז לכל מקום היא הלכה ברגל ולא השתמשה בתחבורה ציבורית, כדי  לחסוך כסף. סבתא רצתה לקצר את הדרך והלכה בין סמטאות. לאחר זמן מה, סבתא שמה לב,  שהיא נמצאת בסביבה  לא מוכרת ונכנסה ללחץ. היא הבינה, שהלכה לאיבוד. הכי קשה היה לה להבין,  שהיא לא יכולה לשאול אף אחד מפני שלא תבין מה ישיבו לה. היא התיישבה על הספסל  כדי להירגע והמשיכה בדרכה עד שראתה בניינים לבנים דומים אחד לשני. באיזשהו  שלב גילתה להפתעתה, שהלכה סביב  ביתה. כשסבתא חזרה הביתה וסיפרה את הסיפור – כולם צחקו.

היום, לאחר 21 שנים בארץ סיפור זה מעורר בה חיוך, אך נכון לרגע בו הלכה לאיבוד, בכלל לא צחקה…

הזוית האישית