מאגר סיפורי מורשת

ילדות בעירק

נולדתי בעירק, בעיר 'שקרנס'. לאמי ואבי וששת אחיי ואחיותיי. כשהייתי ילדה קטנה אבי נפטר, אני לא זוכרת אותו בכלל. גדלתי בבית גדול ויפה ברובע היהודי שבעיר. משפחתי הייתה דתייה וחיינו כיהודים דתיים לכל דבר. לא למדתי בבית-הספר, אלא עבדתי בכרמים, ובשתי תחנות-הקמח של המשפחה. מילדותי, אני זוכרת שלא יכולתי לעשות כל דבר מתי שאני רוצה, לא הייתי ילדה חופשייה, לא תמיד היינו יכולים לצאת מהבית וכו'. בעירק לא דיברנו בכלל על ארץ- ישראל, רק בליל- הסדר הרשנו לעצמנו להזכיר: "בשנה הבאה בירושלים הבנויה".

חתונה בגיל צעיר

בגיל- 16, בשנת- 1949, נישאתי לבן-דודי כבקשת אמי ודודתי, כדי שלא אתחתן לגבר זר. מחתונתי אני זוכרת שמחה גדולה, בעיקר את ה'חינה' שחגגו לי עד- 2 בלילה! אני זוכרת ששחטו כבשים, עשו אוכל, כך 7 ימים. אני זוכרת שכמתנה לחתונה קיבלתי מהחתן כסף. אני זוכרת שהייתה לי בת- דודה, שבעלה וגיסיה היו חוטבי-עצים. הם היו עוברים מכפר לכפר, 10 גברים וחוטבים עצים. יום אחד הם עבדו כל יום שישי ובשבת נשארו מחוץ לבית באיזה עיירה. באותה שבת הגיעה השמועה לאוזניהם שיש מדינה יהודית. כל הלילה הם שמחו, שתו ושרו: "יש מדינה יהודית, יש לנו מדינה!". אישה ערבייה שעברה לידם בזמן שהם שרו. הלכה והלשינה למשטרה. המשטרה לקחה אותם לבית-הסוהר בבגדד, שם הם קיבלו מכות וייסורים נוראיים. רק אחרי 6 שנים של ייסורים הם הגיעו חולים ופצועים לישראל אל נשותיהם שעלו לארץ לפניהם וחיכו להם פה.

עלייה לארץ

כמה חודשים לאחר החתונה, בעלי ואני, עלינו לארץ, זה היה בשנת 1951. תוך שבוע הגענו לבית-הכנסת עם המון אנשים. בבית-הכנסת היו כל היהודים שרצו לעלות לארץ לאחר השבת. עשינו את השבת ביחד ובשעה- 3 אחר הצהרים עלינו למטוס ונחתנו בקפריסין. משם הפלגנו באנייה לארץ-ישראל וחיינו במעברה בתלפיות. היה לנו מאוד קשה במעברה. הכל היה בחוץ: מים בחוץ, מקלחת בחוץ, שירותים בחוץ וכו'. לא היה אוכל והמצב היה נורא, ועם זאת הם קבלנו הכל באהבה, מתוך ידיעה ורצון למסור את נפשנו לארץ-ישראל. אחרי שנה וחצי עברנו לגור ב'ליפתא', בבית של חדר וחצי. היה לנו אז ילד אחד. אחר-כך מצאנו דירה בליפתא, ששם גידלנו- 9  ילדים, פחות אחד, כי ילדי השני שהיה חרוץ, חכם , ומוכשר מאוד, כשהיה בן- 12 חלה. אני זוכרת את עצמי רצה לבתי- החולים וחוזרת להכין אוכל לילדיי, וכך אחרי כמה שבועות של טירוף, בני נפטר. בעלי ואני החלטנו להנציח אותו בשרשרת- זהב בצורת 'לב' שעליה יש תמונה של הבן שלנו. אנחנו, כמו שאר העולים שהעבירו ל'ליפתא', סבלנו מעוני ומתנאי דיור ותשתית ירודים שעוררו זעזוע אצל כל מי שבא לבקר ולראות את המקום. היינו כ- 300 משפחות יהודיות במקום. ואז הציעו לנו לפנות את המקום תמורת פיצוי כספי. 285 מהמשפחות, ואנחנו בתוכן, הסכימו לפנות תמורת פיצוי כספי ודיור חלופי בירושלים. אנחנו עברנו לשכונת 'רוממה', לאחר שנולדו לי מספר ילדים.

גרנו בשכונת 'רוממה', בבית קטן של שני חדרונים. לקח לנו שבע שנים עד שאישרו לנו לבנות ברוממה ואז הוספנו עוד חדר וחצר והפכנו את הבית לגדול. 26 שנה עבדתי במשרד-הפנים ואני שמחה על אפשרותי לחיות על אדמת ארץ-ישראל.

הזוית האישית

אורייה אלפייה מתעדת את סיפורה של ציפורה יאיר.