מאגר סיפורי מורשת

את יודעת שנולדתי בזמן מלחמת העולם השנייה כשהיהודים נרדפו על ידי הנאצים. הורי, שהיו חברי המחתרת היהודית בצרפת חיו בשמות בדויים עם ניירות זהות מזויפים הם היו חדורי רוח ציונית וכשהחליטו "להזמין אותי(לדברי סבתא רבא לילי)" החליטו להראות להיטלר "הנה נולד עוד ילד יהודי" אם היה נולד בן היה שמו יהודהובסוף נולדתי אני יהודית. (בצרפתית:judith). 

למה בכל זאת היום את קוראת לעצמך ג'ודי? כל חיי הרגשתי מטען ציוני כבד! בשם שאני נושאת על כתפיי, ביחד עם זאת הייתי ילדה צייתנית ולא העזתי לערער על בחירתם של הורי. היום אני מבינה איך עול ינקות כבדשהיה מורכב "מתפקיד" של עובר בבטן אימו בהעברת מסמכים מזויפים במחתרת, ובהמשך השם הציוני שנבחר עבורי, כל אלה יחדיו גרמו לי להרגיש שהשם כבד עליי. יש לי הרגשה שהעיסוק והמקצוע שלי היום נובעים ממורשת שזרמה במשפחה הרבה קודם ללידתי. 

איך בעצם עליתם ארצה? לקראת סוף המלחמה הורי וגדוד המחתרת שלהם קבלו סרפטיפקטים(אישורים שהסוכנות היהודית קבלה מהבריטים) לעלות על אניית מעפילים בשם "מטרואה" מנמל קטן ליד מרסיי, ההפלגה ארכה כשבועיים  ובסופה הגענו לעתלית. כשהגענו למחנה הפרידו את ההורים והילדים, ושיכנו אותם בצריפים נפרדים. מאחר והייתי תינוקת בת שנה וחצי בכיתי בלי הרף ואמי האומללה עמדה מחוץ לצריף ובכתה בצידה. בהמשך התברר ששכחו לתת לילדים אוכל, אבי שהיה דוקטור לכימיה הציג עצמו כרופא להנהגת המחנה ודרש טיפול והאכלה מידית לילדים.מאחר ואבי היה ראש גדוד במחתרת חיכו לו בארץ. הגיעו לעתלית שני שליחים ואספו אותנו ישירות לקיבוץ דגניה ב'.

 

 

במובן מסוים היה זה סוף הטלטלה כיהודים נרדפים והתחלת סיפור חיינו כעולים חדשים. סבתא לילי מספרת:"באונייה החיים היו מאוד קשים וצפופים, לא היו תנאי מחיה כמו בית שימוש. באוניה היה ילד שחלה באדמת וכולם פחדו להידבק ממנו. כשהגענו לארץ היינו במחנה עתלית ,הפרידו אותי ואת יהודית אחת מהשנייה ואני בכיתי נורא סבא התעמת עם הרופאים האחרים ואמר שהילדים לא מטופלים כייאות" לאחר שנים רבות סבתא לילי אומרת : "שהכול כבר לא קיים אבל זה לא נכון הזיכרונות נחרטו במוחם של האנשים שחוו את התקופה. בנוסף, יש אנשים המנסים לשחזר את מה שהיה בעבר כדי ללמד את הדורות הבאים".

 

לצורך הרחבת והבנת נושא העלייה נסעתי עם סבתא למחנה העלייה בעתלית ושם ספרו לנו שזה היה מחנהשל עלייה חוקית ולא חוקית. הסבירו לנו שהמחנה היה מחולק לשני חלקים גברים, נשים ובצד של הנשים היה

הביתן של הילדים. הרשמים שלי מהביקור בביתנים היה שהביתנים היו מאוד קטנים יחסית לכמות האנשים

שהייתה צריכה לגור שם.ביקרנו גם בביתן של קבלת העולים לארץ: בבית הזה לקחו להם את הבגדים כדי

לחטא אותם, ריססו אותם ב-די די טי, חיטאו להם את הבגדים במכונה המגיעה לחום גבוה ביותר. למכונה היו

שני חסרונות: המכונה כיווצה את הבגדים כך שהם לא יכלו ללבוש אותם, כמו כן האנשים היו בבהלה מהריסוס

לכן שכחו להוציא מהכיסים דברים שנשאו איתם כל הדרך והכול הושחת. הצער היה גדול ביותר. הצער שלי היה

גם כן גדול מפני שכשיצאו לדרך נאמר להם לקחת רק את הדברים החשובים ביותר אלו הם הדברים היחידים שנשארו להם מעברם וגם זה הושחת.  אני חושבת' שלמדתי הרבה מאוד דברים שלא ידעתי קודם. הרגשתי

שיש לי מזל שלא הייתי בתקופה הזאת.     

מה בשבילך הייתה המלחמה?

אני רוצה להתייחס למילה מלחמה ולמהות שלה בקטעים שונים של חיי: כעובר ותינוקת כשהוריי היו במחתרת הצרפתית במלחמת העולם השנייה- בזמן המלחמה אמי העבירה חותמות וניירות מזויפים חבויים על בטנה. היא הייתה בחרדות שמא תיתפס ופה הייתה שותפות שלי כעובר בתפקיד זה .כילדה קטנה במלחמת השחרור

בירושלים אני זוכרת' שאבי היה מגויס לצבא ואימי נאלצה לדאוג למזון ולמים כשירושלים במצור ואני (בת 3)

נאלצתי לשמור על אחותי התינוקת. כנערה בבית הספר בעת מבצע קדש – בתקופה זו תלמידים היו מגויסים

לעבודות בקהילה.

בבית הספר שלי מלאנו שקי יוטה בחול והחיילים לקחו אותם כדי לאטום בתים.כאישה צעירה אם לילדים בעת

מלחמת ששת הימים מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור- גרנו בבסיס חייל אויר בחצור. חוויתי כוננויות,

מלחמות ומבצעי גיוסים שונים לאורך 15 שנות שהותנו בבסיס.