מאגר סיפורי מורשת

העלייה ממקנס לישראל

בשנת 1968 אני, בעלי וחמי באנו כתיירים לישראל ממקנס, מרוקו, וזאת הייתה התקופה שלאחר מלחמת ששת הימים.

העיר מקנס שבמרוקו. היא עיר בצפון מרוקו ובירת מחוז מקנס תאפילאלת. העיר שוכנת בגובה של כ-560 מטר מעל פני הים, ובמרחק של כ-120 ק"מ מזרחית מהבירה רבאט. מקנס נחשבת לאחת מארבע "הערים הקיסריות" (Les quatre villes impériales) של מרוקו, ובשנת 1996 היא הוכרזה כאתר מורשת עולמית.

קהילת יהודי מקנס. זוהי קהילה יהודית עתיקה, תחילתה של הקהילה היהודית במקנס עם הגיעם של יהודי גירוש ספרד לעיר, והיא מנתה  בשיאה 30,000 איש. הקהילה החלה להצטמצם עם הגירת יהודי העיר מחוץ למרוקו במהלך המאה ה-20, והתחסלה כמעט לחלוטין לאחר שמרוקו זכתה לעצמאותה ב-1956.

למה החלטנו לעלות ארצה ?

הגענו לביקור, כפי שכתבתי לאחר מלחמת ששת הימים. הארץ הייתה באופוריה. היתה שמחה ברחוב. התקבלנו בכל מקום בחום ובאהבה ובאותו רגע החלטנו לעלות לארץ. חזרנו למרוקו ואחרי שלוש שנים עלינו לארץ מתוך הבנה שאין ליהודי מקום אחר מאשר ארץ ישראל. הילדים שלנו עוד היו קטנים ואת חיינו התחלנו במבשרת ציון בירושלים באולפן לעולים חדשים אקדמאים. הגענו לארץ כמשפחה מבוססת, שלא רצתה לקבל מהמדינה שום סל קליטה ובנוסף לא ביקשנו גם הלוואות מהמדינה בתור עולים חדשים.

אחרי תקופת האולפן (חצי שנה) עברנו לגור בתל אביב ופתחנו עסק לאופטומטריה. בערך שנה בערך לאחר מכן פרצה מלחמת יום הכיפורים.  זאת הייתה המלחמה הראשונה שחוויתי אי פעם. מה שהרשים אותי היא האחדות של עמנו במצבים של מלחמה. זכור לי, שלא היו גברים ברחוב. כולם היו במלחמה. במכולת היו חסרים המון מצרכים, כי הגברים היו במלחמה. שכנות היו באות, מקישות בדלת ונותנות לי לחמניות בשביל הילדים. זה מאוד ריגש אותי. למזלנו המלחמה הייתה קצרה יחסית.

בעלי אופטומטריסט, שסיים את לימודיו בצרפת וגם אודיומטריסט אבל בארץ הוא התעסק רק באופטומטריה ואני עבדתי לצידו בניהול העסק במשך 44 שנים עד לפני חצי שנה. היום בני, פטריק, הוא אופטומטריסט שלמד בצרפת. בתי, קארין היא ד"ר, סוציולוגית וראש תכנית AM  בהגירה ושילוב חברתי במרכז האקדמי רופין, ובתי, ג'ואנה, היא בוגרת תואר ראשון במוזיקולוגיה מברלין.

הזוית האישית

סבתא ג'נין: ישבתי קרובה אל נכדתי והעשרתי את סיפוריי. הנכדה מאיה: חשתי את הקרבה אל סבתא והאזנתי בשקיקה לסיפוריה.