מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בתאריך 24.07.48 במצרים בעיר הליופוליס, קהיר החדשה, בשם דניס שרביט. החיים במצרים היו טובים עבורנו, חיינו ברווחה כלכלית והיו לנו קשרים טובים עם השכנים. בשנת 1956 פרצה בארץ מלחמת קדש ששמה מלחמת סיני והכל החל להשתנות עבורנו.

להוריי הייתה נתינות צרפתית ולכן גורשנו ממצרים. צרפת סייעה באותם ימים לישראל ולכן ראו בנו אויבים. העבירו אותנו באנייה לצרפת בעזרתם של השוויצרים. הגענו לעיר בשם גרונובל ושם חיינו כפליטים, לאחר תקופה ארוכה בה חיינו במצרים ומצבנו הכלכלי היה מצוין, היה לנו בית יפה ושתי עוזרות.

החיים בצרפת היו מורכבים, משפחתי ועוד מספר רב של משפחות יהודיות התאספו והתגוררו בתוך מנזר גדול. במנזר ניהלנו אורח חיים משותף, הילדים למדו יחד בכיתות במגוון גדול של גילאים כדי לנסות לשמור על סדר יום תקין במצב שנוצר. אחי הבכור, שהיה אז בן , 16 היה היחידי שלמד בתיכון, הוא היה בתנועת נוער "הצופים", שם למד על הארץ, ורצה לעלות לישראל לאחר שנתיים שחיינו כך בצרפת. הורי כמובן, לא הרשו לו לעלות לארץ לבד, לכן הם החליטו שכולנו נעזוב את צרפת ונעלה לארץ ישראל. כאשר הגענו לארץ התקבלנו כעולים חדשים על ידי הסוכנות. נתנו לנו שש מיטות ברזל עם מזרונים מקש, שולחן אחד, ארבע כיסאות ומספר כלי מטבח מינימליים. העלו אותנו למשאית והביאו אותנו לכפר סבא לשכונת עולים. הגענו לשכונה לבושים במיטב מחלצותינו, כמיטב האופנה בצרפת. ירדנו מהמשאית, המפגש עם המציאות הישראלית היה מוזר.. אנשי השכונה הסתכלו עלינו…. גם אנחנו הסתכלנו עליהם… ראינו אנשים עם זקנים ארוכים ונשים עם מטפחות קשורות על הראש, מראה שהיה נראה לנו לא מוכר ושונה.

קיבלנו צריף מעץ, השירותים היו מחוץ לצריף ו"המקלחת" הייתה בעצם, גיגית עם מים שצריכים לחמם בבית. להורי ולנו היה מאד קשה בתנאים האלו. לשמחתו של אבא, הציעו לו עבודה ,בתחילה לא אמרו לו באיזו עבודה מדובר, לכן לבש חליפה כהרגלו, על מנת ללכת למקום העבודה. להפתעתו, נתנו לו מגרפה לאסוף אבנים מהכביש. בלית ברירה הוא הסכים, הוא החל לעבוד לפרנסת המשפחה בכל עבודה שנדרשה. עם השנים עברנו לצריף של שלושה חדרים חיינו בצמצום ובתנאים קשים. התחלנו ללמוד בבית ספר "אוסישקין" בכפר סבא, אבי החל לעבוד במפעל "אלבה" לחיתוך פחים. במקביל הוא למד באולפן קרוא וכתוב עברית בנוסף לשפות הרבות שדיבר: צרפתית, אנגלית, ערבית. אמי עבדה במפעל לסריגים כדי לסייע בפרנסת המשפחה. היינו ילדים עצמאיים ואחראיים ההורים עבדו כל הזמן לפרנסתנו. היינו בתנועת "הנוער העובד" זכיתי להכיר את הארץ בטיולי התנועה ובית הספר, למדתי במגמת שרטוט וסיימתי בהצלחה. התגייסתי לצה"ל, רוב הבנות לא התגייסו באותה תקופה, אני רציתי להתגייס כי הרגשתי שאני רוצה לתרום למדינה. אחי אמיל הוא איש צבא בכיר, אלוף משנה, הערצתי אותו, הוא התגייס לחיל הים והיה מניצולי משחת. אח"י אילת בשנת 1967 משחתת אח"י אילת טובעה על ידי ספינת טילים מצרים, נספו כ – 47 איש ואחי לשמחתי ניצל, הוא נפצע קשה והיה זמן רב במים.

התגייסתי לשריון במחנה סגור, הייתי מזכירת המפקד, התחתנתי באמצע הצבא עם בצלאל, הוא היה חבר "אגד" הוא אסף אותי בשבוע הראשון של הטירונות, הסתכלנו זה על זה דרך המראות של האוטובוס התאהבנו ומאז אנו יחד.

לאחר החתונה התגוררנו בהרצליה, נולדו לנו שלושה ילדים, יש לנו שבעה נכדים מקסימים, עד היום אנו מתגוררים בהרצליה ואוהבים את העיר היפה שלנו.

המסר שלי: להסתפק במה שיש להיות צנועים ולהעריך את הדברים היפים בחיים, לשמור על אחדות המשפחה ועל הקשר הטוב והחיובי.

הזוית האישית

דניס: נהניתי לבלות עם עידו ולספר לו על סיפורי הילדות והמשפחה התרגשתי מאוד.

עידו: שמחתי להפגש עם סבתא ולשמוע על סיפורי הילדות.