מאגר סיפורי מורשת

ילדותי באירן

קוראים לי אסתר. נולדתי בשנת 1946, באירן. בילדותי, הבית שלנו היה מאוד קטן עם הרבה ילדים בלי יותר מדי כסף. כבר מגיל קטן היינו עוזרות לאימא, אני ואחיותיי. דיברנו פרסית בבית. תמיד התלבשנו באופן צנוע וכיבדנו אחד את השני. בזמן ילדותי באירן, היה מלך שנקרא 'שעה', הוא היה מלך טוב מאוד וכולם אהבו אותו. אני זוכרת שהוא הגיע לעיר פעם אחת והייתה שמחה גדולה וכל העם התאסף וכולם חיכו לו וכיבדו אותו. היו לנו מאכלים מיוחדים: גונדי, סבזי, קבב ברנג'…אלו מאכלים מיוחדים וטעימים מאוד. מאז שאני נולדתי ועד שיצאנו מאירן אף-פעם לא הייתה מלחמה ולא היו צרות ותמיד חיינו בשלום ובשקט.

משפחתי

הוריי היו אנשים טובים מאוד. תמיד עזרו לשכנים ולחברים ורק רצו לעשות טוב לאחרים. הרבה אנשים בעיר שלנו הכירו אותם בגלל שאבא שלי היה עובד ביקב ענבים בביתנו. לאבא שלי קראו- יעקב ולאימא שלי קראו- ג'והר. ההורים שלי נולדו לפני המון שנים באירן. סיפור מיוחד שזכור לי מההורים שלי הוא, שלא היה לנו כל- כך הרבה כסף וההורים שלי מאוד אהבו להכניס אורחים, אז אימא שלי הייתה לוקחת סיר ושמה בו מים ומה שהיה באותו הזמן בבית, וזה היה נקרא אוכל מיוחד בעייני כולם מרוב העניות שהייתה אז. אבא שלי היה אדם גדול והוא עבד ביקב ענבים. אנשים קנאים שלא רצו שהוא יצליח, הגיעו יום אחד ליקב ופוצצו לנו את כל הבקבוקים והרסו לאבא שלי את כל המקום. זה גרם לו נזק רב וצער בלתי-יתואר. חרוטים בזיכרוני סיפורי חסידיים שההורים שלי היו נוהגים לספר לנו תמיד. הייתה לי ילדות טובה מאוד וההורים דאגו לנו יותר מלעצמם. אימא שלי הייתה יוצאת לעבוד ושם הייתה מקבלת קצת אוכל והיא לא הייתה אוכלת מזה כלום, הכול הייתה מביאה לנו. אני מאוד אהבתי את הוריי, אך הם נפטרו שהייתי מאוד צעירה. דאגתי להוריי לאורך כול הדרך, עד למותם. למדתי בבית- ספר יהודי, אך דיברנו ולמדנו רק בשפה הפרסית. מנהל בית- הספר היה ערבי, אבל הוא התנהג מאוד יפה לכולם. היו לי הרבה חברות בבית- הספר. חברותיי הטובות מבית- הספר היו- מזל ושרה. היינו אוהבות לשחק בכדור ובחבל, היינו גם רצות הרבה בחצר… אבל לא יצאנו הרבה לטיולים.

נישואים ועליה לארץ

את בעלי- דוד ע"ה, הכיר לי גיסי, בעלה של אחותי. הוא הפגיש בינינו. נפגשנו בבית של אחותי. התחתנו לפני 56 שנה בחצר של הבית של אחותי. אז היה נהוג להתחתן בחצרות הבתים הפרטיים. הייתה לנו חתונה צנועה ויפה. קיבלנו זהב ותכשיטים לחתונה, אז כסף לא היה נהוג לתת כמו היום. אחרי החתונה מיד עלינו לארץ ואני התחלתי לעבוד בגן ילדים. היה לי מאוד כייף להיות עם הילדים, לשחק איתם, לטפל בהם. וכך התחלנו להתפרנס בארץ. לאחר מכן עברנו דירה והפכתי להיות טבחית בפנימייה. אני מאוד אוהבת לבשל והייתי גם הרבה בקשר עם הבנות בפנימייה והן היו אוהבות גם לבשל איתי. עלינו לארץ בשנת 1967. לא עלינו לארץ מסיבות של מלחמה או משהו כזה, חלילה. עלינו כי ארץ- ישראל היא ארץ הקודש ואנחנו היינו זוג צעיר שרצה להקים פה את משפחתנו. בנוסף לכך, האחים והאחיות של בעלי, דוד, היו כבר בארץ, אז היה לנו עוד סיבה לעלות ולהיות איתם ביחד. כשהתכוננו לעלות לארץ, הבאנו איתנו את כול הבגדים והחפצים שלנו בתיקים גדולים. הבאנו איתנו גם שמיכות וכריות וכלים מכלים שונים… חלקם יקרים וחלקם פשוטים יותר. נפרדנו מכול המשפחה המורחבת באירן, זה היה קשה, אבל היינו שמחים שאנחנו עולים לארץ- ישראל. הדרך לארץ הייתה טובה ונוחה. הגענו מהר ובלי בעיות בדרך, תוך 4 שעות נחתנו בארץ.

במעברה

כשהגענו לארץ לא היו פה תנאים כלל וכלל. לא היה מקור מים, אנשים חיו בצריפים, אמבטיות ושירותים לא היו. מיטות לישון גם לא היו. היה לנו מאוד קשה להתאקלם בארץ. בקושי היו בתים. גרנו בצריף קטן והיה מאוד, מאוד קשה. בתנאים אלו נולד לנו הבן הבכור,ראובן, ואחריו נולדה יפה, והיה מאוד קשה לחיות בתנאים האלו. כשהשמש ירדה והגיע ערב, נהייה חשוך ולא היה חשמל ותאורה שיאירו לנו. זה היה מאוד מפחיד בלילות ורק היינו מחכים שהבוקר כבר יגיע. לאחר כמה זמן שעברנו מבית לבית, בנו סוף כול סוף שירותים מרכזיים לכולם. זה היה קשה מאוד ולא נוח עד שהגענו לירושלים ופה קנינו בית מבין הבתים הראשונים בשכונת רמות והתאקלמנו טוב בסוף.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.