מאגר סיפורי מורשת

סיפור על הצבא

הסיפור שלי מתחיל בשנת 1951 כאשר עלינו ארצה מפולין. הייתי בת 4 כשהגענו ארצה ועברנו ישר למעברה בה חיינו בתנאים קשים: בצריפים מעץ, ללא שירותים ובלי מקלחת, היא הייתה ממוקמת ברחוב אלנבי, בחיפה.

ואז, אחרי הרבה שנים, עברנו לגור בבית רגיל, עם שכנים מהונגריה ורומניה – "כור היתוך". למדתי בתיכון בחיפה, "בית הפקיד". בגיל 16 יצאתי לעבוד כחניכה בטכניון בחיפה, במחלקת גזברות.

כשמלאו לי 18 התגייסתי לצבא. הוריי ליוו אותי ללשכת גיוס, אבל לא יכלו להגיע למסיבת הסיום של הטירונות. טירונות עשיתי בצריפין בבה"ד 12 ולאחר מכן שלחו אותי לשרת בחיל האוויר, שגם שם הבסיס היה בצריפין, ונשלחתי לקורס ניקוב.

כרטיסי ניקוב

הכרטיס המנוקב היה אמצעי לעיבוד נתונים. כרטיסי הניקוב היו הדרך הראשונה למחשבים של היום. המחשבים הללו היו מכונות מפלצתיות שתפסו הרבה מחלל החדר.

אני הייתי נקבנית I.B.M בבסיס בחיל האוויר. מפקד חיל האוויר עזר וייצמן ז"ל בא לבקר בבסיס לראות את עבודתנו. בתור נקבנית הקלדתי מספרים וקודים לחלקי חילוף למטוסים ועוד. בסיום הקורס, הציבו אותי בבסיס בצריפין, שהיה רחוק מחיפה ואני וחברותי מאוד בכינו, כי רצינו לשרת קרוב לבית, ולכן קיבלנו צ'ופר, ללכת לנופש "בבית גולדמינץ", נתניה, לשבוע נופש מטעם הצבא. כשהיינו "בבית גולדמינץ", נרגענו על החוף.

על חוף הים, הכרתי את בעלי, משה קריסטל ז"ל. התחתנתי כשסיימתי את הצבא, לאחר שירות של שנתיים. נולדו לי 3 ילדים, איציק, אפרת ודלית, ויש לי 10 נכדים.

תעודת שיחרור

תעודת שיחרור

הזוית האישית

חנה קריסטל  מספרת לצוף ואלמוג לאופר על שרותה הצבאי המעניין.