מאגר סיפורי מורשת

כל אדם והסיפור שלו וכל סיפור מעניין ומרתק, ויחד, כל הסיפורים יוצרים את המרקם של – מי אנחנו ואת מי נשאיר אחרינו.

בחרתי לספר את סיפורה של סבתא רבתא של יהלי בר שי. סיפור של התמודדות והישרדות למרות הקשיים והבדלי התרבויות.

מירה בר שי

סבתא רבתא של יהלי – גרדה

רקע כללי

סיפורו של אדם משתקף בראי סיפורה של התקופה בה הוא חי. סיפורה של גרדה הוא סיפורה של המאה ה-20. סיפור אודות יצירת אישיות תרבותית וזהות לאומית בעולם משתנה. עולם מאיים שגרם למיליונים לאבד כל מה שהיה להם.

עולמה של גרדה עוצב לאור הזעזועים והשינויים שהתרחשו בתקופת ילדותה.

ילדות החיים בדורטמונד

גרדה נולדה בשנת 1913 בדורטמונד, גרמניה  להוגו וגרטה גרבה.

הוגו גרבה

מיני – Meine

בגיל שנתיים חייה השתנו מהקצה אל הקצה כאשר אביה, הוגו, חזר ממלחמת העולם הראשונה חולה בשחפת ונפטר. אימה, גרטה, נדבקה בשחפת ונשלחה על ידי הוריה לסנטוריום בדאבוס, שוויץ. תקופה זו של החיים לצד הוריה תישאר עבורה מעורפלת. גרדה לא זכרה שום דבר משנות חייה עם הוריה. ובגיל שנתיים כבר החל פרק חדש בחייה והיא  עברה לגור אצל סבה וסבתה.

גרדה הקטנה

גרדה בת 3 נוסעת בפעם הראשונה ולא האחרונה הרחק מביתה בכדי לפגוש את אימה יחד עם דודתה לוצי.

דודה לוצי

באותם ימים השחפת הייתה מחלה מאוד מדבקת ולכן חולי השחפת שהו בבידוד מוחלט. גרדה ראתה את אימה רק  מחצר סנטוריום כשאימה עומדת על מרפסת  ומנפנפת לשלום.

גרדה בדאבוס יחד עם נסיך הכתר הדני

ביקור הגברת הזקנה – סבתה של גרדה באה לבקר את בתה החולה גרטה בדאבוס

לאחר שלושה חודשים נפטרה אימה של גרדה, וגרדה חזרה לגור בבית סבה וסבתה בדורוטמונד. כשמלאו שש שנים והגיע זמנה להתחיל כיתה א' פחדה סבתה לשלוח אותה לבית הספר בגלל ההיסטוריה המשפחתית של מחלת השחפת שממנה נפטרו שני הוריה. היא קיבלה כלב דוברמן. הכלב אולף לשמור עליה והיה הולך איתה למורה פרטית  ומחכה לה עד תום לימודים. במשך ארבע שנים היא למדה אצל מורה פרטית.

סבתה לא החשיבה יותר מידי השכלה של נשים ותמיד אמרה לה: את לא צריכה להכין שעורי בית לכי לשחק עם בובות. בגיל עשר היא התחילה ללמוד בבית ספר ומיד נשארה כיתה.

גרדה הייתה מאוד קשורה לדודתה לוצי, שהתנתה את הסכמתה לנישואין רק בתנאי שבעלה לעתיד, לודוויג קאופמן יסכים לקבל לביתם גם את גרדה. כשדודה לוצי התחתנה ועזבה את הבית הרגישה גרדה מאוד בודדה ולא רצתה יותר לגור בבית של סבא וסבתא שלה. יום אחד גרדה לא חזרה הביתה אחרי יום טיול של בית-הספר. כל הלילה חיפשו אותה המשטרה והמשפחה. בבוקר מצאו אותה יושבת על ספסל. היא סירבה לחזור לבית סבה וסבתה. עקשנותה הצליחה ודודתה לוצי ובעלה הסכימו לקחת את גרדה אליהם. בגיל אחת-עשרה, גרדה שוב עברה בית, מקום מגורים ומשפחה, ועברה למינסטר.

הדוד לודוויג

נערות – החיים במינסטר

חייה שהתעצבו בצל אובדן הוריה קיבלו תפנית ב – 1925 והיא עברה למינסטר. היא לא היתה עוד בודדה, היא גרה עם דודתה האהובה לוצי ובעלה במינסטר. הם גרו בבית גדול ומפואר עם שתי משרתות והיו מקיימים קונצרטים של מוזיקה קלאסית. דודה של סבתה גרדה, בעלה של לוצי היה עורך דין ידוע ופעיל בקהילה היהודית. וסבתא גרדה מאוד אהבה לשחק טניס והיו לה הרבה מחזרים. שם חוותה תקופה של נעורים מרגשים ותחושת שייכות.

1929 – עם החברה על מגרש הטניס

1930 – נעורים על החוף

החינוך והחוויה ההורית שלה זכתה הייתה נוקשה וקפדנית ועיצבה את אישיותה. בפעם היחידה שסבתא איחרה לבית הספר הייתה כי דודה החזיר אותה מתחנת אוטובוס כי לא סגרה את דלתות ארון בגדים. היא אהבה לרכב על אופניים והייתה צריכה לחזור הביתה בערב עד השעה עשר. אם איחרה דודה כבר עמד בדלת כניסה ונזף בה ובחבר. החבר, היה מבוגר ממנה, ותמיד חיכה לה רחוק מבית הספר כי המנהלת לא  הרשתה שיעמוד ויחכה בשער בית הספר. בגלל ההיסטוריה המשפחתית של הוריה שנפטרו בגיל צעיר מאוד ממחלת השחפת דודתה דאגה מאוד לבריאותה של  סבתא.

חיי הלילה העליזים בראשית שנות ה – 30

עם תחילת עליית הנאציזם נשלחה סבתא בת ה- 18 לאנגליה על מנת לעבוד בחווה חקלאית. הכשרה חקלאית הייתה תנאי לקבלת סרטיפיקט (רישיון עליה לפלשתינה) על ידי הממשל הבריטי ששלט בארץ ישראל בשנים אלו.

לונדון 1933

העלייה לישראל

בתום הכשרתה החקלאית היא חזרה למינסטר וצוידה על ידי דודתה במזוודה מלאה בשמלות ובגדי פאר לקראת נסיעתה לפלשתינה. בשנת 1934 היא עלתה על אנייה בדרכה לארץ ישראל. ביום קיץ חם לאחר נסיעה ממושכת הגיעה לנמל חיפה. סבתא בת 21 יורדת מהאנייה לבדה, אף אחד לא מחכה לה, השמש צורבת בעיניה והיא רק רוצה לחזור לגרמניה.

1934 – על הסיפון בדרך לפלסטינה

המסע של גרדה לא הסתיים כשהגיעה לפלשתינה (ככה קראו אז למדינת ישראל). כמו אלפי בני נוער שהגיעו לבדם לארץ מאירופה ללא משפחה, היא חיפשה את הדרך המתאימה ביותר בשבילה להתרגל לחיים בארץ.

טנדר מוביל חלב שהיה שייך למושב נהלל לקח אותה לבית הספר החקלאי בנהלל בניהולה של חיה מייזלס. דודה לוצי רשמה אותה בעוד מועד לשתי שנות לימודים בבית הספר. מחיי תפנוקים ושפע היא הייתה צריכה להתרגל לחיים צנועים ופשוטים. החיים בארץ לא דמו לחיים בגרמניה. שפה זרה, תרבות שונה, ללא משפחה…

גרדה הייתה צריכה להתמודד עם עולם חדש וזר. הביטחון והיציבות של עולמה הישן  נעלמו בחשיכה של אי וודאות. תפיסת עולמה הייתה שונה מהאידיאולוגיה החלוצית ששלטה בתקופה זו בארץ. גרדה שלמדה במהלך חייה כי הדבר החשוב ביותר הוא לפעול על פי העקרונות שלך ותפיסת עולמך, ולמרות שהחלוצים רצו לשנות את אורח חייהם האירופאים, גרדה רצתה לשמר את אורח החיים בו גדלה מילדותה. הוא נתן לה תחושה של בית.

אזרחית מדיינת ישראל

לאחר שנה בבית חקלאי בנהלל, הבינה גרדה שחיים חקלאים לא מתאימים לה. היא עזבה את נהלל ועברה להתגורר בחיפה. לסבא מיכאל, בעלה לעתיד, הייתה אחות בקיבוץ גבת שהיה קרוב לנהלל. הוא ראה את גרדה בשדות נהלל כשהיה מגיע לבקר את אחותו בגבת. לימים, פגש את גרדה בערב ריקודים. שניהם היו מאוד צעירים, בודדים וללא משפחה וגרדה שחיפשה מקום ליצור בו מחדש את החוויה של המשפחה שאיבדה, מצאה את החיבור שלה למיכאל והם והחליטו להינשא. גרדה באה מהתרבות הגרמנית ומיכאל הגיע מהתרבות הרוסית. למרות הפערים התרבותיים הם הצליחו להקים שושלת מוצלחת.

1937 בחיפה עם מיכאל

לסיום, כמה מילים של סבתא מירה:

"עזבתי את בית הורי ויצאתי להגשמה בקיבוץ גונן כצעד מחאה על תרבותה האירופאית של אמי. מאוחר יותר למדתי להעריך ולהוקיר תרבות זו.

הסיפור שספרתי מבטא את אהבתי והערכתי לאמי ולתרבותה".

הזוית האישית

סבתא מירה בר שי: נהניתי מאוד מהזמן שביליתי יחד עם נכדי יהלי במסגרת אחרת ושונה מהמפגשים הרגילים שלנו. שמחתי לספר ליהלי את סיפורה של אימא שלי וגם שמחתי להיווכח עד כמה זה מעניין אותו. לאורך כל המפגשים וכתיבת הסיפור היה שיתוף פעולה מלא בינינו והתגלתה בפני אישיות יצירתית ומרתקת של נכדי שהמסגרת הבין דורית איפשרה.

יהלי ברשי: נהניתי לשמוע את סיפורה של סבתא רבתא שלי, מפיה של סבתי מירה. אהבתי מאוד את סיפורה אודות ילדותה. מסגרת תכנית הקשר הרב דורי, נתנה לי הזדמנות להתחבר ולשבת עם סבתא שלי בשעתיים שניתנו לנו ביחד גם מבחינת הסיפור וגם מבחינת הקשר שהתחזק במפגשים שלנו.