מאגר סיפורי מורשת

קורות חיים

שמי שלמה רוט, נולדתי בהונגריה בשנת 1948. בשנת 1957 עליתי עם משפחתי לארץ. התגייסתי לנח"ל בשנת 1966,והחל משנת 1974 עברתי לגור בקיבוץ טירת צבי. התחתנתי בשנת 1974 ונולדו לי 3 ילדים. בשנת 1981 התגרשתי ובשנת 1982 התחתנתי ונולדו לי 3 ילדים. לצערי ילדה נפטרה ממחלה.

החיים בהונגריה

נולדתי בהונגריה והייתי בן יחיד. גרתי בבית משותף והייתי היהודי היחיד בין גויים. הלכתי ל"חדר" שם למדתי לקרוא בעברית ולהתפלל. המורה היה מרביץ לי כל הזמן עם סרגל ואחרי תקופה קצרה הודעתי לאימא שלי שאני לא הולך יותר לחדר. אכן נשארתי בבית עם אימא. לבית ספר הלכתי, אך לבית ספר לא יהודי. היינו ארבעה יהודים בכיתה והילדים הציקו ליהודים הרבה. אני הייתי המגן שלהם.

הונגריה הייתה ארץ קומוניסטית. כורי הפחם ועובדי הפלדה מרדו נגד המשטר והצטיידו בגרזנים ובקלשונים, תפסו את אנשי המשטרה החשאית והצבא וניסו להרוג אותם. חלק הצליחו. אנחנו התחבאנו בבית, אבל את חלק מהדברים ראיתי דרך החלון. אחרי כמה ימים הרוסים החליטו להפסיק את המרד, נכנסו עם טנקים וחיילים והרגו את המורדים. כשהמורדים התחילו להילחם במשטר הם חיפשו קומוניסטים ויהודים, וכשהרוסים נכנסו, הם חיפשו את המורדים ויהודים. בעקבות מצב זה ההורים שלי החליטו לעלות לארץ. תוך חצי שנה עלינו לארץ. אחרי חודשיים עלינו לרכבת ונסענו לאיטליה. באיטליה היינו חודשיים ולאחר מכן הפלגנו באנייה במשך שבוע והגענו לנמל חיפה.

סיפור אהבת מולדת

מחיפה לקחו אותנו למעברה בגבעת-אולגה ובמשך כל הנסיעה לשם אימא שלי בכתה כי היא ראתה כל הדרך רק חול וחול. קיבלנו חבילות אוכל מהסוכנות ושש לירות כמענק. מאחר והזבובים הציקו לאבא שלי, הוא נסע לחדרה וקנה בכל 6 הלירות הנדירות רשתות לחלונות, כדי לחסום את היתושים. אחרי שבוע אמא שלי מצאה עבודה במטבח במחנה צבאי קרוב. לאחר חצי שנה קיבלנו דירה בשיכון בהרצליה ושם התחלתי ללכת לבית ספר. אבא שלי התחיל לעבוד בעבודת דחק, שבימים ההם היה מקובל לקחת אותן. המדינה דאגה לעבודות אלו והן היו בדרך כלל שתילת עצים או חפירת גומחות לעצים בפרדסים. כך שכל בוקר אבא שלי יצא עם טורייה שקיבל מהעבודה. אימא שלי מצאה עבודה במטבח של בית חולים "לוינשטיין" ואני למדתי בבית הספר היסודי שבשיכון. מכיתה ד' התחלתי ללכת לתנועת הנוער "בני עקיבא" ומגיל תיכון נהייתי מדריך. שם ביליתי את רוב זמני הפנוי אבל גם הלכתי הרבה לים, שם עשיתי קורס מצילים.

התגייסתי לצבא לנח"ל עם גרעין שהצטרף לקיבוץ עין הנציב. שהיינו שם חצי שנה בשל"ת מוקדם (שירות ללא תשלום) ועבדנו בעבודות חקלאיות. אני עבדתי בבריכות הדגים. את הטירונות עשינו ב"מחנה 80" ובמקום מסדר סיום יצאנו למלחמת ששת הימים. במלחמה התחפרנו בעמק הירדן וכשהתחילו ההפגזות מהגולן התחלנו לנוע ברגל לכבוש את דרום הגולן. מאחר והיה לנו הרבה נפגעים מההפגזה עצרנו ולא עלינו למעלה לרמה. לימים נודע לי שאנחנו משכנו אש ותשומת לב של הסורים, וחיילים מ"גולני" עקפו אותם מאחורה בזמן שהם התעסקו בנו. המשך השירות שלי בצה"ל היה בהיאחזות מעלה גלבוע ולקראת סוף השירות הוחלט לאזרח את ההיאחזות.

הקמת מקום ואהבתי אליו

הגעתי למעלה גלבוע כחייל להיאחזות (מחנה צבאי) ומייד התאהבתי בנוף הפנטסטי, ממש נוף משגע שרואים מההר. ברכות הדגים הנפרשות למטה, הרי הגלעד ורמת סירין שממול. ומזג האוויר הנעים  במשך רוב חודשי השנה. גם בחורף עם הרוחות העזות וכשההר עטוף בענן. לאחר ששוחררתי מהצבא, נשארתי במקום ואני וחברי אוזרחנו והקמנו שם קיבוץ. וזו הייתה התקופה הכי יפה בחיי מבחינה חברתית וגם מבחינת העבודה החקלאית שמאוד אהבתי. העבודה הייתה לעבד, לחרוש, לזרוע ולקצור בשדות שעל ההר, לצאת למרעה עם הכבשים ותוך כדי העבודה נהניתי מהשקיעות והזריחות היפות. זכיתי לגאול את האדמות ולתת להן שמות. אהבתי את חבורת האנשים שהייתי איתם ועד היום אני שומר איתם על קשר ואנחנו נפגשים מדי שנה ומעלים זיכרונות וחוויות מהתקופה ההיא. אהבתי למקום התבטאה בכך שלבני הבכור נתתי את השם "גלבוע". בתקופה ההיא יצאנו הרבה לטיולים בהר וחיפשנו מקומות מעניינים והלכנו לכפרים הערביים שלידנו וקשרנו איתם קשרי ידידות שלא כל הזמן החזיקו מעמד. בערבים היינו רוקדים ריקודי עם ועשינו ארוחות משותפות ושם נרקמו הרבה זוגות שהתחתנו בהר וגם אני התחתנתי.

הזוית האישית

שלמה: אני רוצה שתפיק את מלוא התועלת מההיסטוריה שלי ותשתדל ללכת בדרכי אבות.

עומר: אני רוצה להגיד שנהניתי בתכנית לשמוע את הסיפור שלך.