מאגר סיפורי מורשת

שמי ציונה, נולדתי בתל אביב בנווה צדק, בת לדוד ולברכה. בת שנייה מתוך שבעה אחים ואחיות.

גרנו בבית קטן בן שני חדרים. כל האחים ישנו בחדר אחד וההורים בחדר השני. באותה התקופה הייתה להורי מיילדת שעזרה לאמי ללדת אותי ואת אחי בבית.

לא רחוק מהבית, היה לנו פרדס גדול בו עבדו כל בני המשפחה. היינו קוטפים פירות הדר ומשחקים בפרדס משחקים שונים, כמו: דודס (משחק עם מקל גדול שמכים בו במקל קטן  שצריך לעוף) ובהקפות (כמו כסאות מוזיקליים רק עם נרות).

עם פרוץ מלחמת השחרור, יהודים רבים שגרו לא רחוק מאתנו, ברחו מפני רדיפות הערבים ונותרו ללא קורת גג. לכן, הורי הבינו כי עליהם לגזום את העצים של הפרדס שכל כך אהבו, ולאפשר לבנות במקומו בתים עבור היהודים שנסו.

חג החנוכה זכור לי לטובה. בשכונה, היינו בונים חנוכייה בחול וכל אחד היה מביא נר ושם בכוכים שבחול והיינו מדליקים את הנרות.  בבית, חיכינו בהתרגשות עד לבואו של אבא עם החנוכייה. לאחי מאיר לא הייתה סבלנות לחכות לשובו של אבי. את הסופגניות הטעימות שאכלנו, היינו מכינים ביחד עם אימא.

בחורף אימא עבדה קשה כדי להכין לנו ג'חנון וסלופות (פיתה עירקית עם סמנה – חמאה כמו שמכינים בתימן) שנאפת כמה שעות בתנור. אבא  היה מביא דגים, וכך נראתה הארוחה היומית שלנו.

שלשה דודים שלי היו פעילים בארגון האצ"ל  ודוד אחד חבר  בארגון הלח"י. בכל פעם שדודיי יצאו לפעילות , הייתה סבתי אומרת לנו: "תגידו ילדים, שילכו בשלום ויחזרו בשלום".

באותו הזמן הבריטים שלטו בארץ. קראנו להם "כלניות" בגלל הכובע האדום שלהם. בשכונה שלנו, נווה צדק, היה את מסגד "חסנבק" וכל יום בשעה 5 בערב, היו יורים מחלונות המסגד על מי שהיה עובר. פחדנו מאוד ולכן, בשעות האלו לא יצאנו מהבית.

זכור לי סיפור אניית  אלטלנה, שהייתה שייכת לאצ"ל ובן גוריון החליט להפציץ אותה, בתור ילדה עליתי לקומה השנייה בבית וראיתי איך שהאנייה בוערת (הציתו אותה).

את לימודי ביליתי בבית הספר לבנות על שם "יחיאלי קפלן". הייתי  תלמידה שובבה מאוד והורי הרבו לבקר במשרדה של המנהלת.

בבית הספר למדנו לתפור חצאיות בחוט ובמחט, עם הידיים וזה היה קשה. פתרנו את הבעיה בכך שלקחנו לסבתא את המכונה ותפרנו את החצאית.

שרתתי בנח"ל, עשיתי טירונות של חודשיים – כמו הבנים, קיבלתי טר"ש (טוראית ראשונה), ואחר כך שירתתי ליד פרדס חנה ובאמציה באזור הדרום, שזה מושב שיתופי של בית"ר, שבגלל קרבתו אז לגבול  הוחלט לשלוח להגנתו גרעין של הנח"ל. הייתי מרכזנית. ישבתי במרכזיה שמוקמה בתוך בונקר. היא הייתה בנויה מפלגים וחוטים שבאמצעותם העברתי שיחות.

זכור לי שמידי פעם היו התקפות של הפדאיונים, שהם מחבלים,  מסתננים ערבים שהיו מנסים לפגוע בנו ולפעמים גם התקיפו את הבונקר שישבתי בו, לכן בבונקר תמיד ישבתי עם נשק. בהתחלה היה לי רובה צ'כי, אך מכיוון שהיה מסורבל ובמקרה של  התקפה היה קשה לירות מהר וחזק, הוחלף לי הנשק בהמשך לקטן וקל יותר. באחת מן הפעמים שישבתי בבונקר בא מפקד הכיתה, לא שמעתי אותו נכנס ומאוד נבהלתי. התקשרתי למפקדי וביקשתי שירד עכשיו, הוא שאל אותי מה קרה ועניתי שיבוא עכשיו!בעקבות המקרה הוחלט (התחננתי) להביא לי סטן (נשק יותר טוב יותר).

במהלך השנים השתתפתי בהרבה מאוד צעדות: במסגרת העבודה בבית חולים וגם עם תנועות הנוער.

לאחר השחרור מהצבא למדתי סיעוד בבית ספר לאחיות ועם סיום לימודי התחלתי לעבוד כאחות בבית חולים  לחולי נפש בבאר יעקב , במחלקה סגורה. שם הכרתי את בעלי דוד, שעבד שם.

 

הוא תמיד היה יוצא להפסקות בזמן שאני יצאתי וכך התפתחה האהבה בינינו.

התחתנו ונולדו לנו שתי בנות מקסימות ונכדים נפלאים.

אני אוהבת את המשפחה שלי!!!

מדריכה יישובית איילת שחק

תשע"ו