מאגר סיפורי מורשת

למרות שהנושא השנה היה אהבה – חיי התחילו  גם הם כשאני עטופה באהבה, וסיפורי הראשון יתחיל מילדותי.

הילדות

אני דניאלה בר יוסף, לבית נמט מצד אבי, ולבית פלוז'ניק מצד אמי, נולדתי בתל אביב בשנת 1945. גרנו ברחוב הגלבוע,  ליד שדרות רוטשילד. הדירה הייתה בשכירות בדמי מפתח. בשלושת החדרים התגוררנו 3 משפחות. הורי ולאחר מכן כשאני התווספתי, בחדר אחד, הסבא והסבתא בחדר נוסף ועוד משפחה בחדר השלישי. היה מטבח אחד ושירותים אחד, ששרתו את כולנו. לא חשבנו ולא הרגשנו מיוחדים, בתנאים אלה. המצב התרווח לאחר שהמשפחה הנוספת עזבה. אנחנו המשכנו לגור עם סבא וסבתא. למרות שהתנאים היו צפופים, אמי, שהייתה במקצועה גננת, אך לא עבדה בכך בארץ, ארגנה לי פינות משחק בחדר. פינת בובות, פינת מוסיקה, פינת מטבח ועוד.

בימי ההולדת נהגה אמי להכין לי כתר ובכל שנה הוסיפה סרט בו רקום גילי. אני המשכתי במסורת זו והכינותי כתר לבנותיי וגם להן הוספתי בכל שנה סרט עליו רקום גילן. ההורים נהגו להשמיע מוזיקה והפטיפון והרדיו היו הדברים בעלי הערך היחידים בבית. אהבת המוזיקה הועברה לי גם בכך, שסיפרו לי את העלילה של האופרות, ועל המלחינים השונים. אבי שמאד אהב ספורט, ובעיקר כדורגל, עוד מוינה עיר מולדתו, בה שיחק בקבוצת הכדורגל "הכוח וינה", "אימן" גם אותי בכדורגל. בשבתות נהגנו לטייל בסביבה הקרובה וללכת עד לגן לונדון שעל שפת הים, או לכיוון שרונה.

זכור לי, שביום הכרזת המדינה בשדרות רוטשילד, הלכנו לכיוון המוזיאון, בו התקיימה הכרזת המדינה, ושמחנו עם כל האנשים הרבים שהתכנסו בשדרה ורקדו. בשכונה שיחקנו במשחקים כמו מחבואים, תופסת, חמש אבנים, אחת שתיים שלוש  דג מלוח, קלאס, קפיצה בחבל  ועוד, שבחלקם משוחקים עד היום.

אמי נפטרה, כשמלאו לי 9,  ושנתיים לאחר מכן נפטר סבי, איתם גרנו בדירה. אבי נישא בשנית ואנחנו עברנו לצפון "הישן" של תל אביב ואני עברתי לבית ספר בית חינוך בצפון ע"ש א.ד. גורדון, שפיסלו עמד בחדר האוכל. זה היה בית ספר עם יום לימודים ארוך, שם אכלנו בכל יום ארוחת צהרים. אליהו המנהל, היה קורא בכל יום לפני הארוחה את העיתון היומי של בית הספר "מעשים בכל יום". בית הספר שיתף את התלמידים בהחלטות וחברת הילדים היה לה ועד הפועל והתכנסות פעמיים בשנה.

בית ספר זה, על ערכיו החינוכיים והכלליים,  הטביע חותמו על התבגרותי ובחירת דרכי. תנועת הנוער הייתה המשך ישיר של בית הספר ובה בילינו  מספר פעמים בשבוע שעות רבות. האווירה בבית הספר הייתה של כבוד הדדי, וגם אם השתובבנו ופרצנו את גבולות המותר, ידענו לעמוד ולקבל אחריות על מעשינו. לשלוח מישהו לאליהו המנהל היה עונש חמור עבורנו, לא מפני מה שהוא יאמר, אלא, מכיוון שממש מעומק ליבנו לא רצינו לצער אותו. הוא הכיר כל אחד ואחד בבית הספר בשמו ושימש דוגמא חינוכית, שעל פיה התנהל בית הספר לערכי תנועת העבודה, מוסר וכבוד האדם. מיקומו של בית הספר ליד שדרות קרן קיימת, (כיום שדרות בן גוריון) וממש מאחורי ביתו של בן גוריון, ובמרחק קצר לשפת הים, אפשרה לנו בשיעור חופשי ללכת לחולות הכורכר ולשפת הים. בשבתות היינו רוכבים על האופניים לטייל והגענו גם מתל אביב עד רעננה.

הייתי בתנועה המאוחדת בקן צפון תל אביב, שלאחר האיחוד עם הנוער העובד בשנת 1959 נקראה הנוער העובד והלומד. החברות בתנועה הייתה מרכזית בחיי הנעורים, וראשית הדרך להגשמה, בהליכה להתיישבות בקיבוץ. לא החמצנו אף הזדמנות לטיולים בארץ במסגרת התנועה או בעצמנו. בכיתה י"א הצטרפתי לגרעין לנגב, שהיה גרעין, שהוקם על ידי קיבוץ רביבים שבנגב, כדי ליצור רצף גילים בין ראשוני הילדים של הקיבוץ לבין המבוגרים. ב-1963 התגייסתי עם הגרעין לנח"ל  והצטרפתי לקיבוץ בו גם נישאתי ליוני .

סיפור אהבה

האהבה הינה בהחלט המוטו השזור במשפחתנו לאורך הדורות

הראשונים, עליהם אני יודעת, היו סבי וסבתי, הורי אבי, שהכירו במקרה בוינה, בשעה שכל אחד מהם היה נשוי. למרות הקשיים, ואי המקובלות של מעשים, כגון גרושים למטרת נישואין עם אהבה חדשה, הם התמודדו ו"האהבה ניצחה" הם נישאו ב 1912 בוינה.

אהבתם עמדה בכל תהפוכות הזמן והקשיים. וילדיהם חונכו לציונות. לאחר ה"אנשלוס" – החבירה של אוסטריה לגרמניה ב1938, תוך שנה עלו כל ילדיהם ארצה. הם  היו חסרי אזרחות, כי האוסטרים שללו את אזרחותם, לכן ניסו לעלות ארצה ב- 1940, בזמן מלחמת העולם השנייה,  בעלייה לא לגלית.  אנייתם נתפסה  על ידי הבריטים והם הושמו במחנה בעתלית ולאחר מכן הוגלו  לאי מאוריציוס שבאוקיינוס ההודי למשך 5 שנים.

במחנה, שאוייש על ידי פליטי 3 אניות עולים מגרמניה אוסטריה וצ'כיה, הופרדו הגברים מהנשים, כשגדר הפרידה בין שני המחנות. סבי טרח וברר היכן הציבו את סבתי לעבודה. כשנודע לו שהיא הוצבה לעבודה במטבח, מיד התנדב לעבוד גם הוא במטבח, וכך יכלו להיפגש בכל יום, למרות שהתגוררו במחנות נפרדים.

אני בטוחה שהאוכל שהם הכינו היה טעים במיוחד מאחר והיה מטובל בהרבה אהבה. לימים, סבתי הייתה מכינה לי מדי פעם אוכל קריאולי שלמדה במאוריציוס.

שרשרת האהבה עברה גם להורי, שהיו חברים עוד מגיל הנעורים בתנועת הנוער הציוני בוינה. אבי היה מדריך בנוער ואמי הייתה חניכה בשכבה יותר צעירה. לאחר ה"אנשלוס", במרץ 1938, בו אוסטריה חברה והתאחדה עם גרמניה הנאצית,  היו יהודים לא מעטים, שהבינו לאן נושבות הרוחות, ועזבו את אוסטריה.

היציאה לישראל הייתה מוגבלת, מפני שהבריטים לא נתנו אישורי כניסה (סרטיפיקטים). אבי עסק בהעלאת הנוער הציוני מוינה, באחת הפעמים תפסו אותו נאצים, הורידו אותו מהרכבת היכו אותו ושברו את אפו. לאחר מכן החליטו בהנהגת התנועה שעליו לעזוב כי זו תהיה ההזדמנות האחרונה.. הוא קיבל 2 סרטיפיקטים, הוא לקח את חברתו (לימים אמי) ויחד עלו ארצה. הוא הצטרף לקיבוץ כפר וינאי  שם שהה הגרעין שלו (היום באיזור קרית ביאליק).

מטעמי בריאות אמי לא יכלה להתגורר איתו בקיבוץ, והם עברו לתל אביב. הם נישאו בתל-אביב ב-1942.

סיפור האהבה שלהם היה שם דבר בין חבריהם לגרעין. שניהם מאד אהבו ילדים ומאד רצו ילדים, למרות שמבחינה רפואית אסור היה לאמי ללדת, עקב מחלת לב. הם החליטו, שבאהבתם הם ינצחו את המצב הרפואי,

וכך אני הגעתי, כפרי אהבתם, ואמנם ההיריון  עבר בשלום.

גרנו עם סבא וסבתא, הורי אמי, והייתי עטופה באהבה מכל הכיוונים, אבל דאגו לא לפנק יתר על המידה בהכרה, שהחינוך נמדד במה שמעבירים ומקנים לילד, וההשקעה בחינוך ובתרבות עמדו לנגד עיניהם.

שפת הדיבור בבית הייתה גרמנית, מכיוון שסבי וסבתי לא דיברו עברית. בגיל חמש אמי לימדה אותי גם לכתוב ולקרוא גרמנית מתוך הנחה שכל שפה נוספת רק תועיל.

לצערי, אמי נפטרה, מבעיות בליבה כשמלאו לי 9, אך האהבה שנטעו בי, וחשיבותה המרכזית בחיים, הייתה נר גם לרגלי. ובהמשך המסורת גם אני נישאתי צעירה ליוני בעלי עד היום, בהיותנו בקיבוץ.

את הקיבוץ עזבנו והקמנו בית באהבה גדולה עם ארבעת ילדינו, שגם כבר בגרו והקימו בתים משלהם.

האהבה , הכוח, שהיא נותנת והמחויבות ההדדית, הינם מחד כוח מניע כמו גם כוח תומך ומשרה ביטחון,  המקנה יכולת להתמודד עם כל הנקרה בדרך.

סרטון – דניאלה מספרת את סיפור האהבה

הזוית האישית

רותם: המפגשים היו לי מעניינים ונעימים. הסיפורים של הסבתות היו מאד מעניינים במיוחד אני זוכר את הסיפור של נדין על אימוץ הקוף . היה לי נעים מאד לבלות את המפגשים האלו עם סבתי דניאלה.

סבתא דניאלה: המפגשים בתכנית הרב דורית היו חוויה מיוחדת במינה. ההכרות עם סבתות שהגיעו ממקומות שונים ,או מרקעים שונים. הסיפורים היו מרתקים ,בהבנה והכרה, שכולנו עברנו את אותם השלבים, אך ההתמודדות, הגדילה הפתרונות והתגובות שונה, והיא תלויים באדם עצמו, ובתרבות בה הוא גדל. היה נפלא להפגש ולשמוע, לחוות ביחד. לעיתים בדמעות הזדהות ולעיתים בצחוק ובשמחה.