מאגר סיפורי מורשת

כדורגל ממוחזר של סבא רומן

הסיפור התחיל בזמן שסבא רומן היה נער צעיר.

הוא נולד בשנת 1946 באוקראינה שהייתה באותה תקופה חלק מרוסיה. בשל המצב הכלכלי הקשה רומן היה צריך לפרנס את משפחתו. רוב הזמן עבודתו לא התאימה לגילו הצעיר. למרות העבודה המרובה שהייתה לרומן, הוא וחבריו מצאו זמן לשחק במשחקים השונים, כגון כדורגל, אך לא היה להם כסף לכדור. הם לקחו חולצות ומכנסיים ישנים של הוריהם, חתכו את הבגדים לסמרטוטים והכינו כדור. רומן וחבריו היו  בשיא האושר שיש להם כדור והחליטו לשמור אותו בסוד מפני שידעו שהוריהם יכעסו עליהם.

חתן עם מלפפונים

הסיפור שלנו מתחיל בשנת 1974 בחודש יולי בשעה 15:00 בצהריים. המצב באוקראינה היה מצב כלכלי קשה מאוד, והאווירה הייתה מתוחה מאוד.

"היום זה היום שישנה את חיי! אני מתחתן עם פולינה! כך החלטתי" וסיפורינו מתחיל כך: קיבלתי על עצמי משימה, להביא 10 קילו מלפפונים לחתונה שלנו, מהקצה השני של העיר. משימה המצריכה שעה תמימה של נסיעה. בהגיע שעת החתונה, כאשר כל האורחים הגיעו לאולם, כולל הכלה החסודה, אני החתן בוששתי להגיע. מפני שביקשתי להפתיע את כלתי, הזמנתי מונית מיוחדת לחתונה, אשר לא הגיעה כלל. נאלצתי לגשת לתחנת מוניות אשר הייתה בקרבת מקום ולחפש מונית חלופית, אך שוד ושבר! התור למוניות היה ארוך ומייגע וידעתי שאין סיכוי שאקבל מונית ואגיע בזמן.

לפתע, צץ רעיון במוחי וניגשתי לאנשים שעמדו בתור, והתחננתי בפניהם לתת לי את תורם, כי אני חתן אשר אמור להגיע לחתונה בזמן. האנשים הסתכלו עלי במבט תמוה וגיחכו לעצמם, "איזה הוא חתן המסתובב עם צנצנת מלפפונים ביום חגו?!" מיותר לציין שאף אחד לא התייחס לפנייתי.

כעבור זמן מה, נהג מונית שראה אותי מהצד מיוגע ומבוהל נכמרו רחמיו עליי, והסיע אותי לקצה השני של העיר. משערים אתם בוודאי שלחתונה לא הגעתי בזמן….אלא,….באיחור של שעתיים בקירוב.

ובמזל, הכלה לא ברחה והמוזמנים הריעו וחגגו את שמחתינו בראש חוצות.

המצלמה של רועי (אבא)

הסיפור התחיל בשנת 1990 במאי כשרומן היה אביו של רועי

רומן שם לב שבנו רועי "התאהב" במצלמה שהייתה בחנות שבקרבת מקום. לאחר מכן, רומן החליט להפתיע את בנו רועי ולקנות לו את המצלמה שאהב. רועי התרגש מאוד מהפתעתו של רומן, בגלל שהמצלמה הייתה יקרה מאוד ולא האמין  שיקבל אותה.

אחרי כמה ימים הגיע זמנם של משפחתו של רומן לטוס לישראל. הם חיכו לרכבת שתסיע אותם לשדה התעופה. עד הגעת הרכבת, נשארו עוד 15 דקות. מלווים רבים שהגיעו לתחנת רכבת  כדי לומר שלום למשפחה עולה לישראל, התרגשו  מאוד ולפתע גילו שבנו של רומן, רועי, נעלם! כל האנשים נלחצו ונבהלו. הם חיפשו את רועי אך לא מצאו אותו בסביבה. אחרי חצי שעה של חיפושים, אחד הקרובים אמר לרומן שרועי נסע לביתו עם דודו לאסוף את המצלמה, שהייתה חשובה לו  מאוד. דודו של רועי היה נהג שאינו נוהג לפי החוקים, לכן  אמו של רועי נלחצה מאוד והתחילה לבכות. היא דאגה שיקרה משהו והם לא יכלו להמשיך את נסיעתם. פולינה רצה למנהל של תחנת הרכבת והתחננה לעכב אותה. כעבור רבע שעה של מתח ולחץ ראו פולינה ורומן את בנם רץ על הרציף עם  מצלמה וחיוך על פניו.

הזוית האישית

אנחנו נהנינו בפרויקט מפני שהתחברנו לדור הישן של הסבים והסבתות והכרנו את ההיסטוריה העשירה ומיוחדת שלהם.