מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

כאן זה בית כאן זה לב

סבתא חנה אזולאי והילי קייזרמן
סבתא חנה וסבא מאיר אזולאי
סיפורם של סבי וסבתי מאיר וחנה אזולאי שעלו ממרוקו למדינת ישראל הצעירה ועל שכונת בית אליעזר בחדרה. עליה לארץ מתוך אהבה למדינת ישראל.

קוראים לי הילי קייזרמן, אני לומדת בכיתה ו'. אני אספר את סיפורם של סבתי וסבי.

סבתא חנה

מאז ילדותה סבתא שמעה בבית במרוקו על העליה לארץ ישראל. הוריה של סבתא נרשמו לעליה ארצה וכשהגיע תורם, העליה נסגרה. כל שנה חזר אותו הסיפור, כך יצא שהוריה של סבתא המתינו שנים רבות לעליה המיוחלת.

בשנת 1961, חודש דצמבר ביום חורפי, בשעה 14:00 הסוכנות היהודית מסרו הודעה שצריך להגיע מבנימלל – עיר מגורם לקזבלנקה. סבתא שחזרה מבית הספר ראתה שהוריה בוכים ולא יודעים מה לעשות, היה ויכוח בין הוריה של סבתא אם לעלות או שצריך לדחות את העליה, אבל אביה של סבתא התעקש לעלות ארצה. אבא של סבתא היה צורף והיה צריך להחזיר ללקוחות את הסחורה, כל ילדי המשפחה התגייסו לעזור בהחזרת הסחורה לבעליהם.

היה להם שכן נגר שבסודיות הכין להם ארגז ובתוכו הכניסו מה שניתן, הם נאלצו לארוז במהירות את מעט חפציהם ולהשאיר מאחוריהם את כל רכושם. מפאת קוצר הזמן שהיה כדי להתארגן לנסיעה, הם עזבו את ביתם במהירות ומבלי שאף אחד ירגיש בחסרונם. בשעה 12 בלילה היה עליהם להגיע לנמל. כשהם הגיעו למקום המפגש הם גילו לתדהמתם שהעליה שוב נדחתה. את המשפחה של סבתא שהייתה בת תשע נפשות אחסנו בבית של אנשים שלא הכירו. לאחר שבועיים הגיעו הסוכנות באישון לילה ובשקט לקחו אותם לאונייה.

אבא של סבתא החביא מעט כסף מזומן בכותפות המעיל כדי שישמש אותם בהגיעם לארץ, אך לצערו ערכו בדיקה בכניסה לאונייה, מצאו את הכסף והחרימו להם אותו. לאחר 4 ימים של שיט הם הגיעו לאיטליה ושם התאכסנו בבית מלון.

לאחר שלושה שבועות באיטליה, הם המשיכו שוב לשיט של ארבעה ימים מאיטליה לישראל. בתאריך 2.1.1962 הם הגיעו לנמל חיפה. זה היה מאוד מרגש, אבא של סבתא בכה מרוב התרגשות למראה האורות. כשירדו מהאונייה, אבא של סבתא נישק את האדמה הקדושה ובירך "שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה".

בהגיעם נשאלו על ידי הסוכנות היכן ברצונם להתגורר, אמא של סבתא אמרה שיש לה בן שחי בחיפה ואח שגר במושב בני ציון. הסוכנות הציעה לשלוח אותם למקום טוב באמצע ולכן הסיעו אותם ישירות לחדרה למעברה בשכונת בית אליעזר. בהגיעם הם גילו שעזבו בית גדול ומרווח במרוקו לטובת בית קטן, בנוי מאזבסט. בבית היו ארבע מיטות עם מזרנים מקש וארבע שמיכות אפורות מצמר. היה גם שולחן קטן וארבעה כיסאות ועל השולחן היו מונחים מעט מוצרי מזון כשהמשפחה מנתה תשע נפשות.

היה חורף קר וגשום, היו כבישים לא סלולים וללא מדרכות, שלוליות ובוץ. למראה המצב אבא של סבתא כעס מאד על עצמו ואמר "מהעשיתי לכם, עקרתי אתכם מהמקום טוב, בית יפה מלימודים והכל בגלל אהבתי לארץ ישראל ולא חשבתי על ההשלכות שגרמתי לכם". אבא של סבתא היה בן 80 ומבוגר ב-30 שנה מאשתו ומפאת גילו לא יכול היה לפרנס את משפחתו.

לפני עליתם ארצה הוסיפו שנתיים לגיל של סבתא ואחותה כדי שיוכלו לעבוד ולפרנס את המשפחה. לסבתא ולאחותה לא אפשרו להמשיך ללמוד בבית הספר. סבתא התחילה לעבוד כעוזרת מטבח בישיבת בני עקיבא, כל בוקר נסעה לעבודה. תוך כדי העבודה שמעה סבתא חנה שניתן ללמוד לימודי אחיות, לימודים שכבר החלה ללמוד במרוקו ולא סיימה בגלל עלייתם לארץ, תוך כדי עבודה מעשית בבית החולים. אלא שהמשכורת הייתה נמוכה מאד. כעבור שנה אחותה של סבתא חנה נישאה והנטל על פרנסת המשפחה נפל על סבתי שעבדה מהבוקר עד הלילה ובשבתות וחגים ללא עזרה מאף אחד.

באחד מהימים פגשה בתחנת האוטובוס את סבא מאיר שגם הוא היה בדרכו לעבודתו באליאנס.

סבתא חנה וסבא מאיר

תמונה 1

סבא מאיר

סבא מאיר נולד בשנת 1940 בסוק אל ארבע, עיירה במרוקו. הוא היה השלישי במשפחה. בשנת 1948 המשפחה הייתה רשומה לעלייה ארצה ולצערם העלייה נדחתה שוב ושוב. בשנת 1955 הגיע הזמן המיוחל לעלות ארצה, המשפחה התארגנה במהירות ונסעו לקזבלנקה. זאת הייתה עיר שכל היהודים מגיעים אליה כדי לעלות לארץ. הם הפליגו כמה ימים באונייה בשם "ג'נה" לצרפת. בפריז שיכנו אותם בצריף קטן ולאחר כחצי שנה הפליגו באונייה בשם "ירושלים" לחיפה. לאחר כמה חודשים בשער העלייה, המשפחה עברה למגורי קבע במעברה בעיר רחובות.

סבא מאיר היה בן 15, הוא לא ידע עברית אך הרגיש שחייב לרכוש השכלה או לפחות ללמוד קרוא וכתוב. הוא נרשם לתכנית של עליית תנועת הנוער בקיבוץ "בארי" שם למד עד כיתה י', במקביל עבד בחקלאות בקטיף כותנה וענבים. תקופה זו הייתה נהדרת עבורו והוא רכש חברים. בחדר האוכל של הקיבוץ היה שפע של אוכל, מה שהיה חסר מאוד במעברה. כשפרצה מלחמת סיני, סבא מאיר נסע בדרכו הביתה ברחובות וראה חיילים רבים נוסעים ברכבת לבסיס, הוא הרגיש שגם הוא מוכרח להתגייס לצה"ל. הוא הלך לקצין העיר וביקש להתגייס לצבא אבל הם לא הסכימו מכיוון שהיה רק בן 16.

בגיל 17 וחצי יתגייס ליחידת גולני (קרבי) והרגיש גאה להיות חייל. בסיום השירות חזר סבא למשפחתו וגילה שהצריף שלהם הרוס כליל. לאחר ששאל את השכנים נאמר לו שהמשפחה עברה לגור בחדרה. לא היו אז טלפונים. הוא נסע לקרובי משפחתו שגרו בחדרה בשכונת בית אליעזר שם מצא את משפחתו שהייתה במצב כלכלי מאוד קשה, בגלל שאביו (אבא של סבא מאיר) לא מצא עבודה. סבא מאיר הלך ללשכה ושלחו אותו לעבוד במפעל הצמיגים, אליאנס. את כל המשכורת מסר למשפחתו ולא היה לו מושג שההורים שלו חסכו עבורו סכום נכבד שבעזרתו קנו לו בית קטן עם חצר גדולה מלאה עצי פרי בבית אליעזר ב-9000 לירות.

סבתא חנה וסבא מאיר – סיפור אהבה

סבא מאיר, כל בוקר, בשעה 6 בבוקר, חיכה להסעה לעבודתו וסבתא חנה גם היא המתינה באותה התחנה לאוטובוס, כך הכירו. לאחר זמן של היכרות בין סבתא לסבא המשפחה של סבא באו לבקש את ידה של סבתא ולאחר כמה חודשים קבעו תאריך לחתונה בבריכה העירונית בחדרה בתאריך 3.08.1966. אלא שבצער רב בעל הבריכה ניפטר שלושה ימים לפני החתונה ולא אישרו להם את המקום. לא הייתה לסבתא וסבא ברירה אלא להתחתן בחצר הבית. הם עקרו את עצי הפרי שהיו בחצר הבית והכינו רחבת ריקודים מבטון ואת הבמה לתזמורת הם השאילו מעיריית חדרה והזמינו טבח שיבשל למוזמנים.

לאורחים שהוזמנו לבריכה חיכו מכוניות שהסיעו אותם למקום החתונה החלופי. סבתא וסבא לא התלוננו ולא הפגינו את הקושי שהיה להם. לאחר החתונה היה מיתון ולסבא אפשרו מעט שעות עבודה כך שהמשכורת הייתה קטנה וסבתא לא התקבלה לעבודה מכוון שהייתה בהריון וכך הם נאלצו להסתדר.

סבתא בישלה על פתיליה. לא היה מקרר לאחסון האוכל, לא מכונת כביסה, טלפון או טלוויזיה. אבל סבא וסבתא הסתפקו במועט וחיו באושר ובצניעות. לאחר תשעה חודשים נולדה בתם הבכורה. עם הזמן המשק חווה צמיחה, סבא מאיר הצליח להתקדם בעבודתו, למשפחה נוספה ילדה, אמא שלי- חגית. סבתי פתחה משפחתון קטן בבית. עם השנים נולדו עוד שני ילדים בן ולאחריו בת.

לאחר שאלה גדלו סבתי יצאה לעבוד בגן ילדים במעון ויצ"ו וסבא המשיך בעבודתו במפעל. המשפחה המשיכה להתגורר ברחוב העצמאות. לאחר כמעט שני עשורים סבי וסבתי פתחו גן ילדים יפיפה ומצליח שנבנה באותה החצר בו גדלו והתחנכו מאות ילדי השכונה במשך 23 שנים בהם פעל הגן.

סבא וסבתא גדלו על אהבת המולדת ומרגע עלייתם לישראל ועד היום, ממשיכים לאהוב את ארץ ישראל ומחנכים את כל המשפחה כך כיום המשפחה הגרעינית שהם בנו מונה את ארבעת ילדיהם האהובים של סבא וסבתא ועשרת נכדיהם.

הזוית האישית

סבתא חנה: היה לי כיף לתעד עם נכדתי את סיפור העליה שלי והתאקלמותנו בארץ ישראל.

הנכדה הילי: היה לי כיף שסבתא השתתפה בתכנית ושמעתי את סיפור חייהם שלה ושל סבי.

מילון

מעון ויצו
ויצ"ו wizo ראשי תיבות של ארגון נשים ציוני בינלאומי

ציטוטים

”שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה“

הקשר הרב דורי