מאגר סיפורי מורשת

זלדה נולדה בכפר סבא בשנת 1936. אביה היה פעיל מהמחתרת ולכן הוא לא יכול היה לרשום את מועד לידתה המדוייק. מסיבה זו כתוב בתעודת הזהות שלה כי נולדה בשנת 1937. אמה של זלדה הייתה עקרת בית ובנוסף הייתה לה גם אחות. הוריה הם יהודי ספרד שעברו דרך טורקיה ועלו באנייה לישראל בשנות ה- 30, בדרכם ארצה היו שלוש אניות אך שתי האניות האחרות נאלצו לחזור חזרה לטורקיה או למצרים ורק האנייה שלהם זכתה והגיעה בשלום לישראל. היא למדה בבית הספר העממי ואז עברה לבית הספר מזרחי בגיל 10 כשהוא נפתח. הייתה לזלדה ילדות בריאה והיא גדלה כילדה אהובה ומאושרת ביחד עם משפחתה האוהבת. בגיל 13, היא עברה ביחד עם משפחתה לשיכון למפר לדירה שניתנה להם בשל עבודתו של אביה שנעדר זמן רב. זלדה אפילו מספרת שכשהיא שאלה את אביה מה הוא עשה בזמן היעדרותו הוא השיב לה: "את לא ראית כלום ולא שמעת כלום", עד כדאי כך הייתה מסתורית עבודתו. שנות נעוריה היו בדיוק בתקופת הקמת המדינה והיא ביחד עם כל תושבי כפר סבא התכנסו במרכז העיר וחיכו לספירה הקולות באו"ם ביום כט' בנובמבר 1947 שנערכה בשעות 15:00-16:00 אחר הצהריים.

באותו מעמד כל הסובבים היו קשובים לתוצאות, כולם דרוכים, שקטים ונרגשים במיוחד. וכל זה כשברקע נערכה גם מלחמת העצמאות. למרות המצב הקשה והמפחיד שהמדינה הייתה, ישראל וכל תושביה המשיכו להאמין ולקוות בשביל הארץ ולהילחם בשבילה. לאחר פרסום תוצאות מועצת האום החלו להתכנס בכיכר המרכזית אנשים רבים ואז נשמעו מיד שתי יריות מצד השומרים של העיר לאות שמחה. הרגע הזה שבו התוצאות הגיעו היה הרגע שבו חייה שלה ושל עוד תושבים רבים השתנו. קשה לתאר רגע כזה מבחינה רגשית, כל האנשים בישראל הבינו שהם חלק מדבר גדול שמתרחש, ממדינה עצמאית,דבר שלו חיכו כל כך הרבה זמן, שלו ציפו בקוצר רוח . דבר שאינו מובן מאליו.

לאחר הכרזת המדינה, הקרבות היו קשים מאוד נראה כי המדינה מדרדרת, האובדן היה גדול. תחושותיה של האנשים בארץ וגם בכפר סבא היה נוראי, אך גם לעיר וגם למדינה היו תקוות ואמונות. יש לישראל מטרה ברורה והיא תשרוד את המצב הקשה. בהדרגה ובאטיות נוצרה שלווה והשתרר רוגע ואמנם המשיכו להיות התקפות אבל בשלב מסוים גם הם נרגעו. המדינה השתקמה ונרגעה ועולים חדשים החלו להגיע מכל קצוות העולם. נולדו דורות חדשים והמדינה לאט לאט התפתחה יותר ויותר וכל זה למרות ויחד עם הטראומה והצלקות שנותרו לאנשים בארץ. התושבים למדו להעריך את מה שיש להם אולי בגלל הקשיים שעברו בעבר ולהעריך את האנשים שבזכותם יש להם את מה שיש עכשיו. זלדה התגייסה לצבא הגנה לישראל אך הייתה חייבת להשתחרר מכיוון שהיא הייתה צריכה לסייע לאמה ולטפל באחותה ובסבתה.

אביה של זלדה קיבל התקף לב ונהרג בזמן קרב ואמה עזרה במועדונים במשך שנים ואף פעם לא התחתנה שוב פעם, אך נפטרה לפני 19 שנה. היא פגשה את בעלה בשנות ה- 50 כשהיו צעירים, הוא היה עולה חדש מרומניה, ניצול שואה שלחם בפרטיזנים בילדותו ובשנת 1955 הם התחתנו. הוא היה אחד ממקימי יחידת גולני והיה אף חבלן. היא עבדה ביחד עם המורה שלה מכיתה א' ב"אורט" כראש נשות אורט. נולדו להם שני ילדים וכיום יש לה גם נכדים ונינים, וכך הקימו משפחה גדולה וחמה.

בעלה חלה בסרטן והיא נאלצה למכור את רכושה ונשארה לצידו בבית החולים. לאחר 7 שנים הוא נפטר בשנת 2013 .קצת לפני מותו אפילו קיבל תעודת כבוד מקצינים שהגיעו עד לביתה כדי להעניק לו את התעודה. זלדה עדיין זוכרת עד היום את השמות הרבים של חבריה ושל האנשים שהיו איתה בזמן ילדותה והתבגרותה, היא זוכרת את כל החיילים שנפלו ועדיין שומרת תמונות,  מסמכים וספרים משנים רבות, דברים שלא הייתם מאמינים שעדיין נמצאים בימינו ודברים שהייתם מאוד רוצים לראות.

וברוח זו מעבירה מסר ברור לדורות הצעירים. האנשים המבוגרים היום, שפעם היו ילדים במשך התקופה הארוכה והקשה, למדו לתרום ולתת למדינה הזאת, להעריך ולכבד אותה יותר ויותר לאורך השנים שעוברות. האנשים הללו גם החדירו ועדיין מאמינים בערך הנתינה ואהבת הארץ ואהבת האדם וכמובן בדור החדש של ישראל. המבוגרים היום מלמדים את הצעירים גם הבנה, הקשבה, הכרת תודה, אופטימיות וערנות.

הזוית האישית

כשישבנו ודיברנו עם זלדה, היא אמרה שחשוב לה להעביר לכל אלו שלא היו שם, בתקופה של הקמת המדינה ושלא נכחו בשנים האלו, האנשים שלא חוו על בשרם את הדברים שהמדינה והאנשים בה חוו שאסור להפסיק לאהוב, לקבל, לתת ולהושיט יד. אסור לעזוב ולהשאיר מאחור את כל מה שהיה.

אנו מבינות שעלינו לדעת, להעריך, לזכור ולהמשיך לייחס לכך חשיבות למה שקרה בעבר. להמשיך להיות אנשים אופטימיים וערניים ולעולם לא לוותר על המדינה שלנו ועל הערכים שלנו.