מאגר סיפורי מורשת

שלום קוראים לי שרה בר-נתן ואני נולדתי בשנת 1937 ואני בת בכורה למשפחה שנולדה בארץ.

כל השכנים התקבצו ובאו לביתנו להאזין לקול שבקע מהרדיו היחידי שהיה בשכונה. הורי רכשו את המכשיר שהיה גדול מאוויינו כילדים, ואנחנו כמובן הודענו לכולם שהמכשיר כבר בבית ואפשר לבוא ולבחון את הפלא הגדול של אותם ימים.

היו אלה ימי טרום הקמת המדינה. הבריטים שלטו בארץ ואני ומשפחתי גרנו בירושלים. נולדתי בשנת 1937 והייתי הבת הבכורה. בעת הולדתי התרחש המרד הערבי הגדול, שנתכנה ביישוב היהודי בארץ ישראל. מאורעות תרצ'"ו-תרצ'"ט, וכלל תקיפות נגד חיילים, מוסדות השלטון הבריטי ונציגיו, ופעולת איבה אלימות של ערבים נגד יהודים, שנרצחו או נפצעו בזמן שעבדו, נסעו או טיילו.

במאורעות תרצ"ט נטבחה בחברון משפחת דודתה של אמי אורו (ORO) ובעלה הרוקח בן ציון גרשון, שלמד רפואה באוניברסיטה קושטא, עסק גם בריפוי ערבים עניים בחינם, הוא טיפל בערבים במסירות במשך 40 שנה.

הרוצחים היו בין הפציינטים. הוא התחנן על נפשו. אבל הם קצצו את אצבעותיו, נקרו את עיניו, דקרוהו בסכינים ופיגיונים, עד שיצאה נשמתו. את בתו אנסו ואחר כך הרגו בעינויים נוראיים. רק בת אחת ניצלה ונשארה נכה מאחר וחשבו שגם היא נפטרה. מאורעות אלה תמיד היו מוזכרים באירועים שונים של המשפחה. זאת ועוד, חנותו של סבי שמואל ז"ל שהיה הסנדלר של הנציב העליון שהייתה בשער יפו שבעיר העתיקה נשרפה כליל במאורעות אלה לפחת פעמיים.

נולדתי ברחוב המדרגות בשכונת האחים בירושלים, ובגיל שנה עברתי עם הוריי לדירה שכורה בשכונת נחלת ציון, מקום מגוריהם של סבא וסבתא שלי. הדירה הייתה קטנה למדי: חדר אחד ומטבח שירותים ומקלחת מחוץ לבית. לא היו מים זורמים אלא מיכל סיפק לנו את צורכי הבית. לא היה חשמל והתאורה הייתה באמצעות עששיות. החשמל הגיע אלינו לשכונה רק סמוך למלחמת השחרור והביא עמו שחמה ואור רב לביתנו.

המחסור שלט בכול, אבל הבית היה חם ואוהב, נקי ומצוחצח תמיד וגם אוכל היה לנו. אימא הצליחה בידה המופלאות לנהל את הבית לדוגמה ולמופת, לדאוג לאוכל גם בעלים של חובזה מגבעוליו של המנגולד והרבה קטניות, חלב, ודבש תמרים. בשר או עוף אכלנו פעם בשבוע ועל גג ביתנו גידלנו תרנגולות מטילות, וכך זכינו לאכול גם ביצים טריות. אחיות טיפת חלב נהגו להביא את האימהות של השכונה לביתנו וללמדן כיצד לנהל ולתחזק את הבית.

אחותי אורה נולדה שנה וחמישה אחרי, ואחותי רבקה ארבע שנים אחרי. היא יצאה מבית החולים ושראיתי אותה הבחנתי שאין בראשה שערות. ידעתי שלבנים אין שערות, לכן התחלתי למרר בבכי ולומר שנולד לי אח ולא אחות. באותם הימים עבד אבי למרגלות החרמון בלבנון, אבל מיד לאחר שהודיעו לו על לידתה של רבקה הוא שב הביתה, ואני עדיין זוכרת ויכולה אף לחוש את השמחה לבואו ואת המתנות שהביא לנו. לי הוא הביא נעלי בית, הייתי כל כך גאה ושמחה על מתנה כה צנועה.. אלינו, הבנות, הצטרף אחי יעקב בשנת 1946. בחר אחר היינו כבר ארבעה אחים והורים. הצפיפות הייתה קשה מנשוא.

הבית היה צר מלהכיל אותנו, לכן נהגנו בילדותנו לשהות שעות רבות ברחוב ולשחק במשחקים שונים, כמו: תופסת, ריצה וגולות. בקיץ נהגנו להחליק את גרעיני המשמשים על אבן וליצר בהם משרוקיות.

אבי עבד קשה בבניין, ובימות השבוע נהגתי לשוב מבית הספר וליטול את המיכל ובו ארוחת הצהריים ולהביא לו אותה למתחם שבו עבד.

בימי שבת נהגנו כל המשפחה לצאת לטייל לאתרי הבנייה שלו ולבדוק את התקדמות תהליך הבנייה שבאחריותו.

בימי מלחמת השחרור המחסור בירושלים התגבר בגלל המצור על העיר. המוצא היחיד של ירושלים לאזור רצועת החוף העברית היה הכביש שהתפתל ממערב לעיר, בין ההרים בואכה באב אל ואד (שער הגיא) ומשם המשיך הכיש דרך חולדה לתל אביב וליישובים היהודים בשפלת החוף. כביש זה עבר דרך כפרים ערבים שהפריעו לתחבורה היהודית העוברת בו, בייחוד בקטע שבין שער הגיא ועד הכניסה לעיר. ירושלים הייתה תלויה בשפלה, ואבטחת נתיב שיירות האספקה מתל אביב אליה הייתה עבורה שאלה של חיים ומוות. בחודש מארס 1948 נחסם עורק תחבורה יחידי זה, ועמו נחסמה גם האפשרות להביא האספקה מזון, ציוד, חומרי רפואה, נשק ותחמושת לירושלים – העיר הושמה במצור. בנוסף הותקפו והופגזו שכונות העיר יומם ולילה. כדי לחלק את המעט שהיה לאוכלוסייה האזרחית בצורה נכונה, הונהג בעיר משטר שבו חולקו המזון והמים בהקצבה. ככל שעבר הזמן החמירה המצוקה והקריאות לעזרה הלכו וגברו, עד שנמצאה דרך חלופית, דרך בורמה. וכך הוסר חלקית המצור על ירושלים.

בגלל המצור כל משפחה קיבלה רבע בלוק קרח. אני ואחותי אורה היינו מספיק בוגרות כדי לעמוד בתור לקבלת הקרח. עמדנו שתינו וכך זכינו ביחד לחצי בלוק קרח עבור המשפחה. גם את המים חילקו בהקצבה ממכליות שמהן מילאנו פחים במים וזאת למרות העובדה שבחצרנו הייתה באר מים שנסגרה של ידי משמר העם. חלב זכינו לקבל מבניין שערי צדק הישן שבחצרו הייתה רפת,

העיר הופגזה לאורך כל המלחמה ולנו לא היה מקלט בבית. נהגנו לשהות בבית המרחץ הקרוב שהיה במקום שהיום ניצב בו תיאטרון פרגוד. כך מצאנו את עצמנו בבית המרחץ במשך ימים שלמים עד להפסקת האש. ביום ראשון של המלחמה, מיד לאחר שהוכרזה באו"ם ההחלטה לתת לעם ישראל מדינה, נפל פגז על ביתה של חברתי לכיתה, והיא נהרגה ביחד עם אחותה.

הזוית האישית

סבתא שרה: אין מילים בפי כדי להביע את אושרי על כך שאתה ממשיך את המורשת, וכמובן אני מייחלת שתמיד תהיה גאה במשפחתך.

שחר: הלמידה הייתה שונה ואני למדתי המון על סבתי והיא למדה עליי.