מאגר סיפורי מורשת

הבית שלנו לא היה גדול במיוחד. היו בו שלושה חדרים כולל סלון. כל החדרים שימשו אותנו כחדרי שינה. התקלחנו במקלחת בבית ולא במקלחת ציבורית, כפי שהיה נהוג אז במקומות אחרים. למזלנו, בבית שלנו היה מטבח פרטי שלנו, שבו אמי בישלה, לעומת משפחות רבות אחרות שלהם לא היה מטבח פרטי אלא מטבח משותף, שם בישלו מספר משפחות יחד.

אנחנו הילדים אהבנו לשחק מחוץ לבית, ברחוב, עם כל ילדי השכונה. גרנו בשכונה יהודית והיה כיף ונחמד לשחק עם כל ילדי השכונה בחוץ. אהבתי מאוד לשחק ובמיוחד אהבתי לשחק עם אחיי. יכולתי לשחק שעות, בלי שאף אחד יפריע לי ובלי להרגיש שאני משחקת כבר הרבה זמן.

החלום שלי היה שיהיו לי צעצועים רבים ובובות חמודות כדי לשחק בהם, אבל לצערי זה נשאר רק בגדר חלום.

מצבנו הכלכלי לא היה טוב כל כך  ולכן לא היה להורי כסף לקנות לנו משחקים. ומאחר שאהבתי מאוד לשחק, אני זוכרת ששמחתי מאוד כשהקרובים או המכרים שלנו הביאו לי איזו בובה מקולקלת, שהייתה בלי יד או בלי רגל. אני זוכרת שהייתי מכינה בעצמי בובות מבדים וסמרטוטים והייתי משחקת בהן שעות רבות.

היו לי עוד כמה משחקים מעניינים כמו, חבל, קלאס וקורקינט, שאחי הכין בשבילי. הוא לקח כמה  קרשים ושני גלגלים שמצא זרוקים ברחוב וחיבר אותם לקורקינט. הוא גם בנה ווקי טוקי מקופסאות שימורים וחוטים, ואנחנו היינו הילדים הכי מאושרים.

בשכונתנו היה בית כנסת אחד בלבד, בו אבי נהג להתפלל בחגים. הוא היה לובש אז בגד לבן וחגיגי, וזה ריגש אותי מאוד. הוריי, ז'ורז'ט ושלום היקרים, היו מאוד מסורים ואכפתיים אלינו והם עשו בשבילנו הכל ממש.

לאמי קראנו מאמא ז'ורזה  ולאבי פפה שווילם. אבי היה בדרן גדול ותמיד הוא אהב להצחיק אותנו. תמיד היו לו סיפורים מעניינים מאוד. הוא היה הדמות המרכזית במשפחה. אהבתי את האווירה השמחה והמשעשעת שאבי השרה בבית.

אבי היה חייט במקצועו ושימש גם בתפקיד גזבר הקהילה היהודית בטוניס. הוא עזר לאנשים רבים בתחומים שונים, למשל לאנשים נזקקים וסייע רבות לאנשים שביקשו לעלות ארצה. בין המבקשים היו יהודים רבים שברחו מטריפולי שבלוב וחצו את הגבול לתוניסיה.

אמי הייתה אמא לתפארת, עקרת בית מסורה וטובה. היא הייתה בשלנית מעולה. במיוחד אהבתי את הקוסקוס והבולט שהיא בישלה. היא הצליחה להשתלט על כל מטלות הבית ולטפל בכולם. זאת, למרות הצער הגדול והמכה הקשה שנחתה עליה, כאשר אחי הבכור יוסף נפטר בגיל שנתיים וחצי (מכיוון שאני הקטנה במשפחה, לצערי, לא זכיתי להכירו).

בשבת היה נהוג אצלנו לאכול בשר בקר. אבי עבד קשה בכדי להשיגו. הילדים כולם מאוד אהבו מאכל זה וחיכו לו. כל אחד היה מקבל חתיכת בשר קטנה. האחים שלי השתוקקו למנת הבשר שלי והם היו מנסים לקחת ממני את חתיכת הבשר בדרכים ערמומיות. לדוגמה הם היו אומרים לי: "תראי, הנה ציפור עפה" ומפנים ידיהם לעבר החלון ותוך כדי היו חוטפים לי את חתיכת הבשר מהצלחת. מכיוון שהייתי תמימה, לא הבנתי שהם מתחכמים איתי.

האירוע ההיסטורי המשמעותי בילדותי היה, כאשר מטעם בית הספר הופענו בתאטרון הכי גדול בטוניס. מאוד התרגשתי וחיכיתי להופעה בציפייה גדולה. בכלל, אהבתי מאוד לשיר, לרקוד ולצייר והמקצוע שאהבתי במיוחד בבית הספר היה דקדוק בשפה הצרפתית.

אצלנו לא חגגו בת מצווה. היו מתייחסים רק לבר המצווה של הבן.

לא היה לי אוסף כלשהו בילדותי. רציתי שיהיה לי אוסף של בולים אבל זה לא הצליח לי, מפני שכל המשפחה והחברים שלנו גרו קרוב אלינו וממילא לא היה עם מי להתכתב דרך הדואר, לקבל מכתבים ובולים.

בשנת 1956 הפכה תוניסיה למדינה עצמאית ומאז החלה התנכלות מצד השלטונות ליהודים. נאסר על היהודים להמשיך ולקיים את ועד הקהילה היהודי ונאסרה פעילותם של האגודות ומוסדות התרבות היהודיות. יהודים רבים עזבו את תוניסיה לצרפת וחלק מהיהודים עלו לישראל.

הוריי החליטו לעזוב את תוניסיה ולעבור לצרפת. הגענו לצרפת בהיותי בת 15. מצבנו הכלכלי הורע, גרנו בדירת חדר אחד, הורים ושמונה ילדים. אני נאלצתי להפסיק את לימודיי ולצאת לעבוד כדי לסייע להוריי בפרנסה. עבדתי במפעל לייצור שוקולד.

בשנות נעוריי השתתפתי בקביעות בתנועת נוער יהודית, אהבתי מאוד ללכת לפעולות השונות של התנועה. רוב הפעילויות היו קשורות לארץ ישראל.

בהיותי בת 24 החלטתי לעלות לארץ ישראל כמתנדבת. היה זה בשנת 1967, בתקופת מלחמת ששת הימים. מסע העלייה שלי לארץ היה אמנם קשה, מכיוון שעזבתי את משפחתי ועליתי לבד, אולם באנייה ניסו להנעים לנו את הזמן ושרו לנו את השיר "ירושלים של זהב", השיר הידוע של נעמי שמר. כל כך התרגשתי, שלעולם לא אשכח זאת. זה היה כמעט האירוע הכי מרגש בחיי.

כשהגעתי לארץ, שלחו אותי לקיבוץ מרחביה, ממזרח לעפולה שבעמק יזרעאל. בתקופת שהותי בארץ הכרתי את בעלי לעתיד. לאחר ששה חודשים של התנדבות, חזרתי להוריי שבצרפת, לשם הגיע גם חתני לעתיד, כדי לערוך היכרות עם משפחתי ואז חזרנו, אני וחתני לארץ, כדי להתחתן ולגור כאן.

כשהייתי בהריון עם בני הבכור, נקראתי באופן בהול לצרפת כדי להיפרד מאחותי החולה. אך לצערי, כשהגעתי נודע לי שהיא כבר נפטרה, בהותירה אחריה תשעה יתומים קטנים. שלושה שבועות לאחר האירוע הקשה והכואב הזה הלכה גם אמי לעולמה, כנראה בגלל הצער והכאב מאבדנה של אחותי. היה זה שבר על שבר. עבורי הייתה זו שנה קשה, כואבת ועצובה מאוד.

במלחמת יום הכיפורים גייסו את בעלי, זיכרונו לברכה, למילואים ואני נשארתי לבד בבית עם שלושת ילדיי הקטנים. תקופה זו של המלחמות הייתה קשה מאוד ולי היה די קשה להתמודד עם 3 ילדים קטנים, אבל בסוף הסתדרתי כמובן.

היום ברוך ה' אני סבתא להרבה נכדים ומודה על הכול!!!

תשע"ה 2015