מאגר סיפורי מורשת

שמי ליאורה בנימין, נולדתי במצרים ב-1937.

משפחתי, בערך דור רביעי במצריים, הייתה משפחה עמידה שעסקה במסחר. היא נמנתה על המעמד הגבוה. הקשרים עם שכנינו הערבים היו הדוקים ואף קשרי ידידות. פה ושם היו התנכלויות בין האוכלוסיה הערבית לבין היהודים, אבל זה לא הטריד. רק מרגע שהוכרז על הקמת מדינה יהודית ומצריים נכנסה למעגל המלחמה, והוציאה את תנועות הציוניות אל מחוץ לחוק.

האוכלוסיה שינתה את יחסה והחלו להתנכל בצורה אכזרית ליהודים. מידי ערב עם רדת החשכה היו שופכים את זעמם, מורידים אותם מהרכבות מכים אותם עד זוב דם. עקב כך יהדות מצריים הבינה שצריך לעזוב ולעלות ארצה.

האחים המוסלמים הטמינו חומר נפץ בכמה מקומות והיה הרס בתים, ביניהם ביתנו, כל מה שהיה נהרס ויצאנו רק עם בגדים מעלינו. זה זירז את תהליך העלייה. בני דודי הוכנסו לכלא טורה, בגלל עליית אחיהם. חיפשו גם את אחי, לכן יצאנו ממצריים ב-7.9.1949. הפלגנו באונייה שקראו לה אספרנסה לכיוון איטליה.

עלינו ארצה ב-25.1.1950 בהפלגה באונייה גלילה. הגענו בעיצומה של סופת שלגים. מהאוניה לקחו אותנו עם משאיות לשער עלייה שם קבלו את פנינו בכל מיני בדיקות ובאיזה שהוא חדר בלי התראה ריססו את ראשינו עם d.d.t. זאת הייתה השפלה, כולם נערו את החומר מעל ראשם.

החיים בארץ לא היו קלים. אחיותי  נאלצו לצאת לעבוד בכל עבודה מזדמנת, במקום להמשיך ללמוד באוניברסיטה. אמי ממעמדה הרם, הלכה לנקות בתים. אני הלכתי ללמוד במעברה. ההורים הטילו תפקיד על הילדים לחפש את בית הספר, הם היו כל כך עסוקים באיך להתפרנס ולצאת מהמעברה.

בבית הספר עשו לנו מבחן קריאה, לא ידעתי לקרוא אז שמו אותי, ילדה בת 13, בכיתה אלף. הפרידו אותנו מהצברים. הצברים למדו בכיתה מקבילה עולים לבד. מנהל בית הספר אסר עלינו לדבר בשפות זרות. היה תופס אותנו מהצוואר ואומר, הגוף שלכם בארץ והנשמה בחו"ל. גם זאת היית השפלה.

למרות כל זה, בזכות אימי כל המשפחה צלחה את התקופה. היא כל הזמן עודדה ואמרה:"אצלנו במשפחה אין מצב של ייאוש מעשייה, או מהשגת המטרה. אצלנו לא מוותרים על המאמצים וכל משימה מחייבת אותנו לשאוף להשיגה בהצלחה, כי רק כך לומדים להתמודד".

על המעברה – תל מונד מעברה ראשונה:

שם עברנו תהליך של חלוקה, קיבלנו מיטות ברזל ומזרונים מלאים קש. המבוגרים היו צריכים לחפש עבודה כי במעברת תל מונד לא דאגו לנו לאוכל.

הנשים נשארו לסדר את האוהלים ולדאוג לילדים, ואנחנו הילדים נשלחנו לבית הספר המקומי.

שנה וחצי עברה מאז שיצאתי עם משפחתי ממצרים, ובמשך הזמן אף אחד לא דאג ללימודים שלנו. בית הספר במושב חירות היה מרוחק כחצי שעה הליכה מחוץ

למעברה ולא הייתה הסעה, לכן בכל בוקר כולם היו הולכים ביחד.

הייתי בת שתיים עשרה ולמרות שבקהיר למדתי כבר חמש שנים לפני שעלינו לארץ, שמו אותי בכיתה אלף כי לא ידעתי לקרוא ולכתוב. כעבור שנה עברנו למעברת "בת ים".

מעברה שנייה "בת-ים" – זו הייתה המעברה האחרונה ושם היה הכי נקי ומסודר. הכל היה בצבעים זה היה מחזה מרהיב. ומשם עליתי לארץ ישראל.

הזוית האישית

למדתי מסבתי בעבודת השורשים שלא משנה מה קורה ואיזה מכשול יש בדרך לא מוותרים כי על הכל אפשר להתגבר גם כשקשה לא מוותרים ותמיד להישאר כמו שאנחנו ולא להשתנות. לעולם להיות גאים בעצמנו !