מאגר סיפורי מורשת

שמי מירי קוסר ונולדתי במצריים למשפחה אמידה.

גרנו בבית גדול שסבא שלי בנה, בכל קומה גר מישהו מהמשפחה וחיינו כחמולה אחת גדולה..

כשהייתי בת חמש התקבל צו ממשלת מצריים, שעל היהודים לעזוב את מצריים תוך עשרה ימים. כל המשפחה עזבה ביחד והרכוש והבתים הולאמו על ידי המצרים.

נאלצנו לעזוב את מצריים במכלית שנקרא "סודן" והגענו לצרפת אל מחנה מעבר (פליטים) שם שהינו במשך מספר חודשים.

בתור פליטים ארה"ב וקנדה היו מוכנות לקבל אותנו כתושבים בארצם, אך אבא שלי אמר: "לא אתן לאף אחד לגרש אותנו שוב, אנחנו נעלה רק לישראל". כשהגענו לארץ הגענו למעברה בקריית ים ושם התגוררנו.

חלפו השנים, למדנו בביה"ס ואבא שלי מצא עבודה בבנק,

במלחמת ששת הימים שפרצה בשנת 1967 הייתי בכיתה י"ב ומילאנו שקי חול כדי לשים בכניסה שלפני הבתים.

כשהתבגרתי, התחתנתי עם משה קוסר והיום אנחנו הורים לשלושה ילדים רונית, ענבל, ואלי וסבים לשמונה נכדים שבהם גילעד ושירה.

עבדתי כרפלקסולוגית לילדים אסתמטיים במשך 14 שנה.

מתוך אהבה רבה לטבע ולבעלי חיים נסעתי לספארי בקנייה, לג'ונגלים של אקוודור, לאיי גלאפגוס והתנדבתי לטפל בבעלי חיים בג'רסי איילנד ובזימבבואה.

המשפחה שלנו כלומר אנחנו, הילדים שלנו והנכדים גרים  מאוד קרוב, כשלמעשה אנחנו שכנים. אני מבשלת יום יום לכל המשפחה כבר 20 שנה. עדיין חלק מאוד גדול מהמשפחה גרים קרוב וככה שמרתי על צביון חיים כפי שהיה במצריים. מעין סגירת מעגל.

הייתי רוצה שהילדים יבינו את המושג "הביתה" שרק הישראלים משתמשים בו ולא משנה איפה הם בעולם, הם ידעו תמיד שהכוונה לישראל. חוסן שבטי (החיים כשבט) הם ערך מוסף לחיים ומקנים חוזק.

הזווית האישית

סבתא מירי: תוכנית קשר בין דורי בתקופת הקורונה, נתנה לי הצצה לצורת הלימוד בזום ושיתוף פעולה עם שירה. אני מאחלת לעצמי ולמשפחה להישאר כמשפחה אוהבת ומלוכדת, ושיעבירו את זה הלאה לדורות הבאים.