מאגר סיפורי מורשת

שמי מירי קוסר ונולדתי בשנות ה-50 במצרים.

לא זכור לי הרבה מילדותי במצריים, אך אני זוכרת שגורשנו ממצריים אחרי מלחמת סיני. לאחר מלחמת סיני, חל שינוי  ביחס ליהודים, והיה עלינו למהר ולברוח תוך מספר ימים. אפשרו לנו לקחת רק בגדים, ומעט מאוד כסף, לכל נפש.  כל הרכוש שהיה לנו הולאם והפך לרכוש מצריים.

את הנסיעה אני זוכרת כקשה במיוחד, הנסיעה היתה במכלית שנקראה סודן, ובתנאים קשים. לאחר נסיעה ארוכה הגענו לצרפת, למחנה מעבר שם שהינו מספר חודשים, בתור פליטים. לאחר מספר חודשים קיבלנו  ויזה לקנדה וארצות הברית, אך אבי אמר ברגש: "ביתנו רק  בישראל, משם, לא יגרשו אותנו יותר".

כשהגענו לארץ, הגענו למעברה בקריית ים ושם התגוררנו. חלפו השנים, למדנו בביה"ס ואבא שלי מצא עבודה בבנק,

במלחמת ששת הימים שפרצה בשנת 1967 הייתי בכיתה י"ב ומילאנו שקי חול כדי לשים בכניסה שלפני הבתים.

שנים רבות עסקתי ברפלקסולוגיה  לילדים אסמטיים, ועבדתי כרפלקסולוגית לילדים אסתמטיים במשך 14 שנה.

מתוך אהבה רבה לטבע ולבעלי חיים נסעתי לספארי בקנייה, לג'ונגלים של אקוודור, לאיי גלאפגוס והתנדבתי לטפל בבעלי חיים בג'רסי איילנד ובזימבבואה.

כשהתבגרתי, פגשתי את סבא משה שהיה שכן שלי, ומשפחותינו הכירו. אחרי שנים נישאתי לסבא ונולדו לנו שלושה ילדים, ולאחר כך שמונה נכדים. ביניהם גילעד ושירה, שמשתתפים איתי בתוכנית הקשר הרב דורי. היום אנו גרים קרוב מאד ואני מבשלת לכולם יום יום.

הזווית האישית

סבתא מירי: החוויה המשותפת הייתה מהנה. אנו גרים באותו המתחם, לכן למזלי לא היינו בבידוד. רק בחג הפסח כל אחד חגג בביתו ושיתפנו בזום, אני מאחלת לנכדיי לשמור על קשר הדוק עם משפחותיהם בעתיד.