מאגר סיפורי מורשת

שמי חיה, נולדתי בחיפה בשנת 1951. בהיותי ילדה המצב הכלכלי במדינה היה מאוד קשה, היה מיתון וגם צנע. צנע: בין השנים 1949-1956 עם קום המדינה המצב הכלכלי היה מאוד קשה, המדינה הקציבה לכל נפש סכום מסויים וחילקה קופונים, תלושים (לא כסף) לאוכל בסיסי כמו לחם, חלב, ביצים, גבינה צהובה, וכו׳. גרנו באוהלים, מיתון: משנת 1966 עד שנת 1977 ערך הכסף ירד והיתה אינפלציה, הפעילות הכלכלית ירדה, היה צימצום יצור ומסחר, ירידה בתעסוקה שגררו לירידות מחירים, שפל כלכלי ואבטלה, הציבור היה במשבר עמוק ביותר. היינו שבעה ילדים, אימא, אבא וסבתא בבית של 40 מטר. לא היו מיטות, ישנו על מזרונים ׳ראש וזנב׳ כי לא היה מקום. היה לי מאוד קשה בתור ילדה עם המצב, לא היה לי מקום לעשות שיעורי בית, אין פרטיות ולכן בגיל 13 החלטתי לעזוב ולעבור לקיבוץ, אז המדינה תמכה בעיקר בקיבוצים.

הגעתי לקיבוץ חולתה בהיותי בת 13. הגעתי לראש פינה לתחנת האוטובוס ושם חיכתה לי נציגה של הקיבוץ שלעתיד נהייתה המחנכת שלי ובעצם ליוותה אותי עד לגיוסי לצבא. נכנסתי למסלול של לימודים עיוניים. אחרי הצהרים מספר פעמים בשבוע היינו יוצאים לעבודות בקיבוץ, בעיקר בחקלאות. עבדנו בעישוב כותנה, בבציר ענבים, בחורף עבדנו בפרדס בקטיף הדרים. מדי פעם המדריכים היו לוקחים אותנו לטיולי טבע. וכן היינו יוצאים למחנות קיץ ושם נפגשים עם קבוצות אחרות מקיבוצים אחרים. מיד עם הגיענו לקיבוץ התחברנו לקבוצה מקבילה בת גילינו והיו לנו הרבה פעולות חברתיות משותפות שכללו טיולים, מסיבות ריקודים ועבודה. לאחר מכן התגייסנו איתם לצבא.

במפגשים אלה פגשתי והכרתי את בעלי לעתיד, היינו הגשר שליכד את שתי הקבוצות – בני הקיבוצים וחברת הנוער. ושם בעצם היה לי ממש טוב, ולמדתי כמו שצריך. היה לי סדר יום וחברים, ההתפתחות שלי שם הייתה לתפארת.

הזוית האישית

הנכדה אמי: למרות שאנחנו ממילא נפגשות כמעט כל יום, היה במפגשים האלה משהו מיוחד והזדמנות להכיר יותר מקרוב את סיפור חייה של סבתא.