מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בקריית ים בתאריך 9.1.1945, ליד מפרץ חיפה למשפחת בעבור, לאבא יוסקה ולאמא יהודית.

לאחר לידתי, אמי היתה צריכה לעבור ניתוח ואבי העביר אותי לבית ילדים בירושלים, שם אימהות היו אמורות לטפל בי ולהאכיל אותי בחלב אם. לאחר מספר חודשים, אמי הבריאה מהניתוח ואבי נסע לירושלים להחזיר אותי הביתה. אבא סיפר לי שהייתי רזה וקטן יותר ממה שנולדתי ושלא האכילו אותי חלב אם.

סיפור עלייתם של הורי – דור מקימי המדינה

גדלתי בבית של הורים מדור בוני המדינה, חדורי אמונה, בעליה לישראל, בהגשמת החלוציות, בעבודת כפיים, ייבוש הביצות, לעבד את אדמת הארץ ולהתפרנס מעבודה עצמית מפרי הארץ.

אמי עלתה לישראל במסגרת תנועת הנוער הציונית בפולין לפני מלחמת העולם השנייה, עזבה את בית הוריה והצטרפה לחבורת צעירים שהקימו קומונת קיבוץ בשם "שחרית". בדרכים עקלקלות, שטו בסירות על נהר הדנובה עד שהגיעו לאיטליה, שם התקבצו קבוצות נוער יהודי מרחבי אירופה והמתינו לאניות מעפילים שייקחו אותם לארץ.

קיבוץ שחרית

 

בשנת 1936 הם הגיעו באניית מעפילים ועגנו ליד החוף בהרצליה, משם בין הפרדסים הלכו ברגל עד לכפר סבא. בכפר סבא התארגנו בחסות נציגי הישוב וסימנו לעולים החדשים אפשרויות להצטרף לקיבוצים ולכפרים, אמי צורפה לקבוצה עם חלק מחברותיה מפולין, לקיבוץ מעוז חיים, שם התחילו חייה החדשים בישראל.

אמי סיפרה לי על ראשית קליטתה בקיבוץ. היא אהבה מאוד את ההווי הקיבוצי, לא בחלה בעבודה עם טוריה, לפלח את האדמה הקשה, לנטוע עץ ראשון באדמת המולדת. אמי נולדה בעיירה ז'יררדוב  ליד ורשה עיר הבירה של פולין וכל תושבי העיירה ומשפחתה של אמי הוכחדו בשואה. בדיעבד הסתבר לה שהיא נשארה ערירית והיחידה ממשפחתה הרחבה שניצלה. נותרו לה זכרונות הילדות ומספר תמונות משפחתיות נדירות, ושרשרת עם תליון שאמה נתנה לה בצאתה לדרך הארוכה. את התליון ענדה אמה כל חייה.

אבי נולד בדמשק בסוריה. בילדותו חי עם ילדי הערבים שהיו בדמשק. עם התבגרותו נחשף לתנועות נוער חלוציות  ובגיל 16 הוא וחברו מרדכי החליטו לברוח מבית ההורים ולעשות "עלייה בלתי לגאלית" לישראל. הם שילמו שוחד לנהג ערבי שהוביל תפוזים ובתחתית המשאית הוציאו ארגזים ושם הסתתרו בזמן שהמשאית עברה את הגבול בין ישראל לסוריה (בתקופה הזו האנגלים שלטו בארץ ישראל ולא אפשרו ליהודים להיכנס לארץ באופן חוקי ומסודר).

אבא של סבא אלי, יוסקה, רועה עיזים בקיבוץ חולתה חולתה:

אבי הגיע לקיבוץ אפיקים ושם עבר הכשרה במשך כמה שנים והצטרף כחבר לקיבוץ חולתה בגליל העליון. בחולתה הוא היה רועה צאן ויותר מאוחר עבד על טרקטורים בעבודות אדמה.

בשנים האלו לא היתה מספיק עבודה בקיבוצים ולא היה לכולם ממה להתפרנס ואז שלחו את חברי הקיבוץ לעבודות חוץ. את אבי שלחו לעבודה בסדום במפעלי ים המלח, שם עבד כנהג קטר שהוביל את החומר מהים למפעלים.

אמי גם יצאה לעבודות חוץ כטבחית במפעל בסדום בים המלח, להאכיל את כל חברי הקיבוצים שעבדו שם. בסדום, אבי ואמי הכירו ויותר מאוחר התחתנו. אבי לא היה  מעוניין לחזור לקיבוץ ושכנע את אמי להגיע לקריית ים ושם להקים משפחה.

מגורי אוהלים של עובדי הקיבוצים בים המלח, סדום

אבא עבד רוב שנותיו ב"סולל בונה", מפעיל ציוד מכני כבד, החל מחפירות תעלות אנטי טנקים מסביב לקיבוץ משמר העמק, מול הצבא העירקי, ובהמשך עסק בייבוש אגם החולה, בחפירות תוואי למוביל הארצי, ובמחצבות בישראל.

אמא היתה עקרת בית וגידלה את שלושת בניה, היתה פעילה מסורה ונמרצת כל חייה בעמותות ויצ"ו ונעמ"ת. בבית היו תלויות תעודות הוקרה ותעודת יקיר העיר קרית-ים שקיבלה.

ילדות על גבעות החול

בית הוריי היה ברחוב קרן קיימת לישראל, הרחוב הראשון בקריית ים. מסביב לבית היו דיונות של חולות עד חוף הים, עם ביצות ומקווה מים, כשקרקור הצפרדעים נשמע תמיד למרחוק. בחולות פרחו פרחי נר הלילה וחבצלות החוף שזהרו בלילה בגווני צהוב ולבן. ילדותי עברה במשחקים על גבעות החול, באיסוף צבים ורכיבה על אופניים על דיונות החול המתקשה בימי החורף.

תותח חוף שנשאר מימי שלטון הבריטים

מסביב לבית נשארו שאריות של הצבא הבריטי, עמדות של תותחים, מגדלי תצפית ומערכת שלמה של בונקרים ותעלות קשר. כל המיתקנים של הצבא שימשו לנו כמקום משחק.

לאחר מלחמת השחרור היה תקופת צנע ולא היה הרבה מה לאכול בישראל הצעירה, המדינה שיצאה לדרך. הפתרון היה חלוקת תלושי מזון למשפחות. עם התלושים האלו היינו הולכים למכולת ומקבלים ביצה, קצת חלב, ירקות וכמה פרוסות לחם.

תלושי מזון

למדתי בבית ספר "אורים", שהיה בית הספר היסודי הראשון בקריה. בתחילת, היה בית הספר עד כיתה ג' בלבד.

בילדותינו החיים היו פשוטים וצנועים, לא היו הרבה מכשירים, משחקים בבתי ההורים ולא היה מקרר חשמלי, טלוויזיה, טלפון, רדיו או כל מכשיר אחר שיש ברשותנו היום. המקרר הראשון שהגיע לבית היה עם בלוק קרח, החלב סופק על ידי איש עם תלת אופק וכדי חלב ומכר אותם בכלים של ליטר. איש עם חמור ועגלה היה עובר ברחוב ומוכר לחם. הכדור הראשון ששיחקנו בו היה עשוי מגרביים ישנות שקשרנו עם חבלים. גדלתי והגעתי לגיל הנעורים. אני ואחי הבכור היינו משחקים הרבה ביחד וגם הולכים מכות!!!

כשנולד אחי הקטן אבנר, הוא חלה במחלת הפוליו. בתחילת שנות ה-50 היו התפרצויות רבות של המחלה בארץ וילדים רבים נפגעו ממנה, חלקם הגדול הפכו משותקים. אחי אבנר הבריא מהמחלה, ורק ידו נשארה משותקת לכול החיים. הרבה זמן משעות היום הייתי מטפל ושומר על אחי אבנר.

כהגעתי לגיל בר-מצווה למדתי את הפרשה ועליתי לתורה בבית הכנסת בקרייה. הורי ערכו לי מסיבה בחדר קטן שבביתנו הקטן, היו הרבה אורחים ואת הכיבוד הכינה אמא במטבח. היה כיף.

הבילוי החברתי של ילדי הכיתה היה קומזיצים בחולות. היינו גם יושבים במרכז הקרייה על אבני המדרכה, משחקים משחקי רחוב, רוקדים ריקודי הורה ומעגל "בן לוקח בת".

"מלחמת מחנות בסגנון דוד וגלית"

עם התפתחות אזור הקריות, הוקמו שכונות קריית ים ב' וקריית ים ג'. בקריית ים ב' שובצו חיילי צבא קבע ובקריית ים ג' נקלטו עולי ארצות צפון אפריקה.

החיבור בין ילדי הוותיקים וילדי העולים מצפון אפריקה היה לא פשוט והפערים בין העליות השונות וילדיהם היו גדולים. התפתחו מלחמות רחוב בין ילדי הקריות הוותיקים והעולים החדשים. היינו נפגשים במרחבי דיונות החול ועם רובי חצים וקשתות שהיינו בונים בעצמנו, ניהלנו מלחמות מחנה מול מחנה, בהשראת מלחמת "דוד וגלית". המלחמות כללו גם זריקת אבנים בין שני המחנות, היו נלקחים שבויים שנקשרו לעצים ברחבי הקרייה ולכל אחד היה מגן אישי שנילקח ממכסי פחי האשפה שהיו עשויים מפח.

בקרבת בית הספר עמד תותח חוף ענק על גוש בטון מתקופת שילטון האנגלים  שהיה מהווה כמו מתקן משחקים וזכור לי שהכיתה של אחי הבכור, גיורא, חפרו מתחת לגוש בטון והוציאו כמות אדירה של חול עד שכל גוש הבטון ועליו התותח נטה הצידה. אז הגיעו מנופי ענק של הצבא כשמסביב צופים כל תושבי הקרייה, הורים וילדים, והוציאו את התותח ממקומו.

מגרש משחקים נוסף ששימש לנו, הנערים, היו מערכת של בונקרים מתחת לחול ותעלות קשר. היינו משחקים וחוקרים מה נישאר בבונקרים וכך מצאנו הרבה ציוד מעניין. שוטטנו חבורות חבורות של ילדים וילדות בגינות ובחצרות הבתים, שם גידלו כולם עצי פרי, גפן וירקות. אכלנו לשובע משבעת המינים ועוד..

משחקי חברה נוספים שהיו בתקופתנו היו כדור הקפה, עמודו, כדורגל, חמש אבנים, משחקי ג'ולות מזכוכית (בלורות), קלאס, קפיצה בחבל, ארבע מקלות, שוטרים וגנבים, תופסת, פיצוץ נפצים, ומשחקי בית למשל: דוקים, ריצ'רץ', ריכוז, שחמט, דמקה ומלחמות קלפים.

שלג בישראל

בשנת 1951 ירד שלג שכיסה את כל ארץ ישראל וזאת הייתה אחת החוויות המרשימות ביותר שהיה לנו בילדות, בנינו בובות משלג, בנינו כדורי שלג שזרקנו אחד על השני וכשהידיים קפאו, הפשרנו אותן במדורות שהבערנו בגינה.

חגים בקריות

חג ל"ג בעומר היה בין החגים המרשימים ביותר בקרייה. היינו אוספים עצים וקרשים מאתרי בנייה, בולי עץ שנפלטו מהים לחוף והיינו בונים ערמות עצים ענקיות, גבוהות מאוד, ביום החג כל השכונה הייתה נוכחת ליד המדורה. גובה הלהבות הרקיע לשחקים.

תנועת "מחנות העולים"

הצטרפתי לתנועת הנוער "מחנות העולים". במסגרת הפעולות בימי השבוע בתנועה, החיים החברתיים התעצמו נהפכו מעניינים ומלאי אתגרים. מקום המפגש שלנו היה בצריף ישן שקראנו לו "הקן". במסגרת הפעולות שהיינו מקימים בצריף היינו צובעים ומציירים על הקירות, תולים פלקטים וסיסמאות שהתאימו לתקופה. שיחקנו משחקי חברה, המדריכים העבירו לנו פעולות עיוניות על היהדות ומובילי הדור, על היסטורית ארץ ישראל, ציונות והקמת המדינה.

חינכו אותנו לחברות טובה, לסובלנות, לרעות, להכרת האחר, התחשבות בזולת, הרבה צניעות ודרך ארץ. עם התבגרותי הייתי גם אני מדריך בתנועה לכיתת ילדים צעירים. את אותה מסגרת חינוך תנועתי שאני עברתי, העברתי הלאה לילדים הצעירים. החינוך בתנועת הנוער כיוון לאהבת המולדת, עבודת אדמה, שירות בצבא והגשמה בתנועה הקיבוצית. הגשמתי את ייעודי כחבר גרעין "נתיב" מתנועת הנוער "מחנות העולים" מחנה הקריות, לקיבוץ היעד רגבים.

בקיבוץ הכרתי את אשתי אריאל, שעלתה לארץ בשנת 1968 מפריס, צרפת. אריאל, חניכת תנועת הנוער דרור צרפת, הגיעה כחלוצה ציונית להתיישבות בישראל בקיבוץ. הוריה ילידי פולין, עקרו לצרפת לפני המלחמה וכך ניצלו מהשואה. החיים וההוויה בקיבוץ ממלאים את כל חיי. עד היום אני פעיל ומעורב מאוד בהתהוות ובהתפתחות היישוב. מלאתי תפקידים מרכזיים בוועדות השונות. כמרכז בניה, את פרויקט הרחבת הלינה המשפחתית. נבחרתי ל-4 קדנציות כמזכיר הקיבוץ והובלתי את פרויקט שינוי הקיבוץ ל"קיבוץ מתחדש". כל בניי ונכדיי חיים כיום בקיבוץ, וממשיכים את דרכם של הוריהם באהבה והגשמה עצמית מרתקת.

מוריה כותבת על חווית העבודה עם סבא

אני מאוד נהניתי מהמפגש הרב דורי. היה לי כיף להפגש עם סבא אלי בבית הספר פעם בכמה שבועות. הרגשתי שזה טוב שסבא שלי רואה איפה אני לומדת, מכיר את החברים שלי לכיתה וחווה את היום-יום שלי.

למדתי הרבה מאוד על הילדות של סבא אלי, על המשפחה שלו, אמו ואביו ואחיו, שהם הסבים והדודים של אמא שלי. למדתי גם על הקמת המדינה וראשית בניית קרית ים, מקום הולדתו של סבא. אני בעצמי זוכרת שהייתי נוסעת לקריה לבקר את סבתא יהודית, אמא של סבא אלי. קראתי לה סבתא יוד-יוד. החיים של סבא אלי הילד היו פשוטים וצנועים ללא פאר והדר. לא היו כל המכשירים שממלאים היום את העולם. סבא יודע לספר סיפורים מעניינים. נהננו, כתבנו, צחקנו, סיפרנו עוד ועוד.

הזוית האישית

סבא אלי: עברתי חוויה מרשימה ומאתגרת בהעלאת זכרונות ילדות בפני נכדתי מוריה וחברתה שחר שטייר הלומדות בבית ספר רעות כיתת דפנה בחסות המועצה האזורית מנשה החשיפה בפניהן ושיתופן בחוויות שעברתי במסלול חיי היו מהנים למדתי להכיר את נכדתי טוב יותר בהיבטים שונים. נהניתי מההתעניינות שלהן בסיפור חיי ומהשאלות שהועלו במהלך הפגישות לעניות דעתי פרויקט קשר רב דורי חשוב לנכדים ואני מקנה להם ראיה מושכלת לחיים בהתחשבות עם העבר ההווה והעתיד אנו בהווה צריכים לזכור את העבר בכדי שנוכל לספר אותו בעתיד. בגילנו המתקדם איש אינו צריך לומר לנו שדבר לא נשאר כפי שהיה מבטינו מישיר מבט לעתיד מלא תקווה טובה בחיק המשפחה בשמחת הבנים והנכדים ובהמשך בניית ושמירת המולדת ארץ ישראל ולעולם לא אשכח מאין באתי ומה עברתי בדרך.

מוריה: זו החוויה הכי טובה שהיתה לי עם סבא שלי.

שחר כותבת על חווית העבודה: למדתי הרבה מאוד על סבא אלי, הסבא של החברה שלי, מוריה. הכרתי אותו מזמן וידעתי שהוא בן אדם נחמד, ועכשיו אני יודעת דברים מעניינים חדשים שלא ידעתי עליו. למדתי על הילדות שלו בקריית ים, על החיים באותה התקופה, על המדינה שלנו ועל איך אנשים חיו אז. נהניתי להקליד את סיפורו של אלי והיה לי כיף לעבוד עם מוריה וסבא שלה.