מאגר סיפורי מורשת

הורי לובה קויפמן ויוסף שמיטניקוב נולדו בפולין בעיר ז'ררדוב. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, הגרמנים כבשו את פולין והחלו הגבלות על היהודים. הוריי ברחו לברית המועצות והגיעו עד לגרוזיה. שם נולדה אחותי. אבי התגייס לצבא האדום הרוסי ונלחם במשך ארבע שנים בגרמנים. כשהסתיימה המלחמה הורי חזרו לפולין וגילו שרוב בני משפחתם – הורים, אחים, אחיות ואחיינים, נספו בשואה. בתיהם ורכושם נלקחו ע"י הגויים והם החליטו לעלות לארץ ישראל. הורי ואחותי נדדו באירופה והגיעו לגרמניה יחד עם עוד פליטים ועקורים רבים אחרים, מתוך כוונה להגיע לישראל. אלא שלא היו להם סרטיפיקטים. בשנים אלה ארץ ישראל היתה תחת המנדט הבריטי והבריטים הגבילו את העלייה לארץ. הורי השתתפו בהפגנות רבות בגרמניה נגד הבריטים ובעד הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

הורי ואחותי עברו במחנות עקורים בגרמניה. תחילה בברגן-בלזן ואחר כך בפלדפינג, שליד מינכן. אבא שלי היה מדריך של בני נוער ניצולי שואה שנאספו במחנה. שם אני נולדתי באוגוסט 1947 וקיבלתי את השם שיינדלע על שם סבתא שיינדל שנספתה בשואה. בסופו של דבר עלינו כולנו במסגרת המוסד לעליה ב' והגענו לארץ מיד עם הכרזת המדינה ביוני 1948 דרך מרסיי בצרפת באוניית מעפילים בשם "אינדואר". הגענו לחוף עתלית ומשם ירדנו לתוך סירות מתנדנדות שהעבירו אותנו לחוף. הייתי בת 10 חודשים. הגענו בזמן מלחמת השחרור. אבא שלי גויס מיד לצבא ההגנה לישראל למלחמה.

לפי מה שידוע לי, הוא נלחם באזור רמלה לוד. אמי, אחותי ואני נשלחנו לזמן קצר לבית עולים ברעננה.

מעברה

אחרי מספר ימים הועברנו לגור בצריף בנוה יהושע ברמת גן, היום באזור מחלף אלוף שדה. הצריף היה אחד מכמה צריפים ארוכים ששימשו כמחנה צבאי של הצבא הבריטי, שבדיוק נטש את הארץ, ובמקומם שיכנו עולים חדשים. כל צריף חולק לארבע וכל משפחה קיבלה רבע מהצריף. ליד הצריפים הייתה שכונה קטנה של משפחות וותיקות-שכונת מפדה אזרחי, שם היו הגן ובית הספר. מסביב היו מלא שדות, פרדסים ושטחים ריקים. בלי כבישים ומדרכות, רק דרכים מכורכר. עם ואדי באמצע בין הצריפים לשכונה הוותיקה.

בבית דיברנו יידיש וכשהתחלתי ללכת לגן התחלתי לדבר עברית. לא היו אז אולפנים ללימוד השפה. אבא למד לדבר עברית בצבא ואחר כך בעבודה. אמא למדה ממני, כי התחלתי לדבר איתה רק בעברית.

המקלחת הייתה בבית אבן ומשותפת לכל הדיירים במעברה. אותי כתינוקת היו מקלחים בעיקר בבית בגיגית כביסה קטנה מפח, עם מים חמים שהיו מחממים בסיר על הפרימוס. השירותים היו בחוץ.

בחורף הוואדי היה מתמלא במים ובתור ילדה הוא נראה בעיניי כמו נהר גועש ושוצף. כיון שבדרך לבית הספר ולגנים היינו צריכים לעבור את הוואדי, ה"גשר" היה צינור מים שעבר מעל הוואדי. וכדי להתייצב עליו ולא ליפול למים, היו שני אבות עומדים משני צידי הוואדי ומחזיקים חבל מתוח, אותו החזקנו תוך כדי מעבר על הצינור. ה"מוסיקה" אותה שמענו בלילות היתה יללות התנים מסביב.

אבא שלי עבד בעבודות מזדמנות ומאוחר יותר בבית חרושת "הבורג", כפועל. אמא הייתה עקרת בית.

אחרי מלחמת השחרור ועם גלי ההגירה שהגיעו לארץ התחילה תקופת צנע. המדינה היתה ענייה וכדי שלא יווצר מצב שלאנשים לא יהיה מספיק אוכל, הקציבו לכל אחד כמות אוכל. כל משפחה קיבלה פינקס עם תלושים שהחנווני גזר תמורת המצרכים שנקנו במכולת בכסף.

הלכנו המון ברגל לאנשים לא היו אז מכוניות ואפילו לא אופניים. אם המרחקים היו גדולים מאוד היינו נוסעים באוטובוסים. הילדים שיחקו בעיקר בחוץ כמעט ולא היו משחקים קנויים שיחקנו הרבה במשחקי דמיון, תופסת, מחבואים, חבל קפיצה, חמש אבנים ומשחקי קלאס. כילדה, זכור לי שאמא הכינה לי בובה מכרית מוארכת, אותה הלבישה בבגדים כך שתראה כמו בובה.

כמובן שלא היו מקררים חשמליים אלא ארגז קרח מחולק לשניים. בחלק העליון היו שמים קרח לקירור ובחלק התחתון – את המצרכים לקירור. פעם ביום היה עובר מחלק קרח וכולם היו רצים לקנות ממנו חצי בלוק של קרח, מכניסים למקרר. במשך היום היו המים שהפשירו מהקרח מתנקזים לתוך ארגז בתחתית המקרר, מדי פעם היה צורך לרוקן את המים. לא בישלו או שמרו אוכל ליותר מיום יומיים. לא היה סופר מרקט. את המצרכים קנו במכולת, אצל הירקן ואצל הקצב. הבישול נעשה בפרימוס.

כמובן שלא היתה עוד טלוויזה, אבל היה רדיו בגודל של טלוויזיה.

כשהייתי בת 6 עברנו לגור בשיכון לחיילים משוחררים ברמת גן דירת 2 חדרים+מרפסת ושרותים ואמבטיה בבית. אבא עבד וגם אמא יצאה לעבודה ורוב שעות היום – הם לא היו בבית.

בשנת 1955 עיברתנו את שם המשפחה משמיטניקוב לשמי.

אחותי לילי עברה להתחנך בקיבוץ גן שמואל ובהמשך הפכה להיות חברת קיבוץ.

הורי הצטרפו לקיבוץ אחרי נישואי וחיו שם.

אני סיימתי בית ספר תיכון "בליך" ברמת גן ובהמשך סיימתי ללמוד בסמינר לווינסקי שהיה עדיין ברחוב בן יהודה בתל-אביב (לא איפה שהוא היום) וקיבלתי תעודת הוראה.

נישאתי, בשנת 1967 ליוסי סופר. ב- 1972 נולדה ביתי הבכורה סיגל, וב-1974 נולדה ביתי סמדר. בהמשך עברנו לגור בהרצליה.

סיימתי לימודי שיננות בואניברסיטת תל-אביב ומאז אני עובדת באהבה כשיננית כיום אני גרה ברעננה ויש לי חמישה נכדים מקסימים.

הזוית האישית

יפה- נהניתי מאוד לקחת חלק בתכנית הקשר הרב דורי, לספר לנכדתי על הילדות שלי, ששונה כל כך מהילדות שלה.

מיקה- היה לי ממש כיף ומעניין לקחת חלק בתכנית הקשר הרב דורי ואני שמחה שהשתתפתי בה והקשר ביני לבין סבתא התהדק.