מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בת"א בשנת 1946. עד גיל 5, אני ומשפחתי גרנו ברחוב טרומפלדור בת"א מול בית הקברות, מגיל 5 בשנת 1951 עברנו לרחוב דובנוב בת"א שם גרתי עד שהתחתנתי בגיל 25 (בערך).

הייתי בגן עדה, בשכונת קריית מאיר, לאחר מכן (מגיל 6-14) למדתי בבית הספר דובנוב ולאחר מכן עד גיל 18 הייתי בתיכון עירוני א'. חלק מהחברים שלי הם חברים שהיו איתי עוד בגן הילדים והם חברים שלי עד היום. אנחנו חברים יותר מ 65 שנה. חלק אחר מהחברים פגשתי: בבית ספר יסודי, בתיכון, בצבא ובאוניברסיטה. כשהיינו בכיתות ה' ו' היינו כל מוצאי שבת, כל החברים הולכים לאכול פלאפל. ברחוב פינסקר היה מוכר פלאפל שקרא לעצמו: "המיואש". זה היה די רחוק מהשכונה שלנו אבל היינו הולכים, כל החברים והחברות דרך כל תל אביב, אוכלים פלאפל וחוזרים לשכונה. זה היה טיול קבוע של שעתיים שלוש כל מוצאי שבת.

בכיתות הנמוכות שיחקנו בהפסקות גולות וגוגויים (גרעינים של מישמיש), לפעמים גם בתופסת ומחבואים. בכיתות יותר מבוגרות התחלנו לשחק משחקי כדור (כדורגל, כדורסל ולפעמים גם כדוריד). לאט לאט עברנו לשחק רק כדורסל, בגיל 16 התחלתי לשחק כדורסל בקבוצת אליצור ת"א בהתחלה בנוער ואח"כ בבוגרים. כשהייתי בכיתה יב' עליתי לבוגרים בקבוצת אליצור ת"א, ומאז הקדשתי יותר זמן לכדורסל, הייתי גם בנבחרת של התיכון, (בחמישיה הראשונה), המורים כעסו כי האימונים היו בשעות הלימודים, אבל המנהל היה מרוצה כי ניצחנו ברוב המשחקים, ובאותה שנה הגענו לגמר אליפות ת"א בתיכונים, והפסדנו רק בגמר… בכיתות הנמוכות של בית הספר היינו משחקים במגרשים הפנויים שהיו בת"א, היו המון שטחים פנויים, אולי על 1/3 מהמגרשים היו בנויים בתים והיה המון שטחים ריקים שם שיחקנו הרבה כדורגל ומשחקים אחרים.

בגיל קצת יותר מבוגר (כיתה ו') היינו הולכים עם החברים לים והיינו מבלים בחוף גורדון ומשחקים שם במטקות ומשחקים אחרים, היינו הולכים לקולנוע פעם או פעמיים בשבוע כי לא הייתה טלוויזיה. במשך הרבה שנים היינו מבלים בחוף הים. בין פסח לסוכות היינו מגיעים לים כמה פעמים בשבוע. היינו שוחים, משחקים כדורגל ומטקות. שם הכרתי הרבה ילדים שלמדו בבתי ספר אחרים. בגיל 16 או 17 קנינו אני ועוד 5 חברים חסקה, זאת סירה בלי דפנות והיינו חותרים בחסקה עד לעומק הים, בדרך כלל שניים על החסקה. היינו גם צריכים לטפל בחסקה להדביק טלאים מפיברגלס במקומות שנהיו חורים בחלק התחתון של החסקה כי לפעמים היינו מתנגשים בסלעים באזור החוף. בסופו של דבר היינו משקיעים בתיקונים לא פחות זמן מאשר בחתירה בים, אבל הכל ביחד היה כיף גדול, ביחוד שהיו מגיעות הבנות מהכיתה והיינו לוקחים אותן לסיבוב על החסקה בעומק הים.

בכיתה ו' או ז' התחלתי לגדל יונים והיה לי שובך במרפסת. גם לחברים שלי היו שובכים על הגגות והיינו מבלים הרבה זמן בטיפול, ניקוי השובכים בבניית מלכודות ולמדתי המון על יחסים בין היונים (זוגיות, גידול הגוזלים ואיך בגיל 4 שבועות, אחרי שהגוזלים למדו לעוף, הם מגרשים בכוח את הגוזלים מהשובך. הגוזלים בוכים ולא רוצים לצאת אבל ההורים מגרשים אותם ותוך שבוע נוסף הגוזלים כבר עצמאיים לגמרי).

אהבתי מאוד לקרוא, בכיתה ב' אמא שלי רשמה אותי לספריה והייתי מחליף ספרים פעמיים או שלוש בשבוע. אהבתי מאוד לקרוא במיטה לפני שנרדמתי ולפעמים, כשהספר היה מותח הייתי מכבה את האור אחרי 12 בלילה. חלק גדול מההשכלה שלי באה מהקריאה, יותר מאשר הלימודים בבתי הספר. ליד ביתי היו המון מגרשים פנויים, היה מחנה צבאי ליד הבית וגם הייתה שרונה שזה ישוב של הטמפלרים הגרמנים שגורשו מהארץ 10 או 15 שנים קודם. והיינו הרבה פעמים משחקים בין ההריסות. שם אח"כ בנו במקום הבתים ההרוסים את בין החולים איכילוב.

במשפחה, לא חגגנו את כל החגים היינו חוגגים את ראש השנה ואת הסדר בפסח. בסוכות בניתי יחד עם החברים סוכה אבל לבית כנסת לא היינו הולכים בכלל. הבר מצווה שלי היתה מאוד עצובה כי 3 שבועות לפני כן אמא שלי נפטרה ממחלה קשה, ולכן רק עליתי לתורה ולא עשיתי מסיבה.

גרתי בתל אביב עד גיל 25 כשהתחתנתי ואז עברנו, אני ואשתי, לגבעתיים.

השתנה המון מתל אביב של אז לתל אביב של היום! היו הרבה יותר שטחים פתוחים היו מעט מאוד מכוניות גם העיר הייתה הרבה יותר קטנה הגבול הצפוני של העיר היה הירקון שכונת רמת אביב לא הייתה קיימת וגם חלק גדול מהשכונות. האילון לא היה קיים במקומו היה וואדי עם ביצות. לכל מקום היינו נוסעים עם אופניים. את האופניים הראשונים שלי קיבלתי כבר בכיתה ב'. החל מכיתה ה' ו' היינו נוסעים בכביש ולא על המדרכות. אבל היה פחות מסוכן כי היו מעט מכוניות.

השינויים שחלו ב-60 השנים האחרונות הם לא שינויים אלא מהפיכה של ממש.

כשאני הייתי בגילך לא היו מחשבים, לא היתה טלוויזיה, לא היו טלפונים ניידים ולרוב האנשים לא היה בבית טלפון. לרוב האנשים לא היו מכוניות, לא היו מכונות כביסה, לא היו מדיחי כלים ובבתים לא היו מזגנים. גם כרטיסי אשראי לא היו. לא היה סופרמרקט ולא היו קניונים. כשהיה קר בחורף חיממו עם תנורי נפט וכשהיה חם בקיץ היו יושבים במרפסת. את הנפט לתנורים קנו אצל מחלק הנפט שהיה עובר כל יום עם סוס ועגלה. כל אחד היה בא עם המיכל שלו מהבית ומחלק הנפט היה ממלא לו את המיכל.

לא היינו הולכים לבתים של החברים (הדירות היו קטנות), במקום זאת, כל יום אחרי הצהריים היינו מתאספים, כל החברים והחברות ברחוב או בגן הציבורי, היינו נשארים יחד, משחקים ומדברים כמה שעות כל יום. גם לים היינו הולכים עם החברים ולא עם ההורים. היינו הולכים, כמה חברים, יחד לבית הספר וחוזרים יחד. ההורים לא היו מביאים אותנו לשום מקום – הכל רק עם החברים. ככה נוצרו חברויות שמחזיקות מעמד מאז גן הילדים.

הייתי רוצה להשאיר מתל אביב של אז את היחסים כפי שהיו פעם בין האנשים כשהיה הרבה פחות רכוש לאנשים אבל הם היו יותר נחמדים אחד לשני והייתה הרבה יותר עזרה הדדית. מה שהיה מיוחד בעיר זה שהעיר הייתה יותר קטנה לא היו בה קניונים לא היו סופרים. היו חנויות מכולת לא היו כרטיסי אשראי. לא היו משלמים אחרי כל קנייה, החנווני (בעל המכולת) היה רושם אחרי כל קנייה את החוב במחברת והיה לכל משפחה דף נפרד והיו משלמים פעם בחודש.

הזוית האישית

רפי מוזס: פרוייקט הקשר הבין דורי היה מרתק וגם חשוב. חשוב לנו שהנכדים ידעו כמה שיותר על הסבתא והסבא שלהם, ואיך עברה עליהם ילדותם. אני מקווה שאת כל זאת הצלחנו להעביר אליהם.

המפגש היה חשוב כדי שגם אני אראה כמה ברצינות את מתייחסת לסיפורים שלי, שלפעמים הם משעממים. הסיפורים האלה הם הדרך להרחיב את ההיכרות ואת ההבנה וליצור קשר משפחתי עמוק ומשמעותי. אני אף חושב שכדאי שכל ילד יקרא לא רק את הסיפורים של הסבא והסבתא שלו אלא גם של הילדים האחרים וכך תהיה לו תמונה רחבה לא רק על המשפחה שלו, אלא על החברה כולה. לא רק על החיים במרכז תל אביב, אלא גם על החיים בערים אחרות וביישובים קטנים, שם בוודאי החיים החברתיים של הילדים היו שונים. לסיכום: מאד נהניתי ושמחתי להשתתף בפרוייקט.