מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1967, כשהייתי בת עשר ועוד גרנו בצריף, פרצה מלחמת ששת הימים. לא היה מקלטים ובלילה היה חשוך מאוד כי ביקשו מאיתנו להחשיך את הכל.

גרנו ממול לשכנה והיינו בשכנות טובה, כמו אחים ממש. לא כמו היום שכל אחד בבית שלו. אז הגברים חפרו בור גדול ועמוק וברגע שהתחילה מלחמת ששת הימים והיו אזעקות אנחנו והשכנה עם ההורים והילדים (אבא שלי היה מגויס להג"א, כדי לתת ביטחון לשכונה) היינו יורדים לבור ומסתתרים מפני הטילים. כשהסכנה הייתה חולפת, היינו יוצאים מהבור וכך עד שהסתיימה המלחמה.

למרות כל זאת החיים בעבר היו שמחים וטובים. כל אחד היה עוזר לשני, השכנים היו שומרים עלינו כשההורים היו יוצאים לבלות. לילה אחד אימא ואבא שלי יצאו לסרט והשאירו אותנו לבד. קמנו באמצע הלילה מבוהלים ומפוחדים, פתחנו את החלון והתחלנו לצעוק לשכנה. אז הם יצאו באמצע הלילה, הוציאו אותנו מהחלון ולקחו אותנו לישון אצלם. אימא ואבא חזרו ונדהמו לגלות שאנחנו לא נמצאים במיטות. השכנה קראה להם ואמרה להם שאנחנו אצלה והחזירה אותנו הביתה. לכולם היה אכפת אחד מהשני.

החיים גם היו שונים מהחיים היום. בכל יום בשעות הבוקר היה בא החלבן ומצלצל בפעמון בשביל שאנשים ידעו שהוא נמצא בסביבה ויבואו לקנות ממנו מוצרי חלב. לא היה מקררים כמו שיש היום והיו צריכים לשים גוש קרח כדי שהאוכל לא יתקלקל. אז היו עוברים גם מוכרי קרח שמכרו בלוקי קרח והיינו קונים קרח ושמים במקום שהיה מיועד למקפיא.

גם בשמחות ובחגים הכל היה שונה. בפורים אימא שלי הייתה מכינה לנו תחפושות מנייר קרפ. אלה היו תחפושות מקוריות. אני התחפשתי למשה רבינו וזכיתי בפרס, אני אפילו זוכרת אותו: עט נובע. אבל לצערי לא הייתי באולם כשחילקו את הפרסים בגלל סיפור עצוב: באותו החג סיפרו לנו על ילדה שהתחפשה למלכת השלג וקרה לה אסון כי היה לה צמר גפן בתחפושת וצמר הגפן שהוא דליק נשרף. גם לי היה צמר גפן בזקן של התחפושת ופחדתי מאוד שגם אני אשרף אז הלכתי הביתה ושמרו לי את הפרס ורק למחרת נתנו לי את הפרס.

 תשע"ו