מאגר סיפורי מורשת

שמי מיכל אגיוף . שם משפחתי הקודם מההורים שלי (רחילקה ולוי) היה רון , ואת שם המשפחה אגיוף  קיבלתי מהמשפחה של סבא יעקב.

נולדתי בשנת 1945 (10/1/1945) בבית החולים בעפולה- "בית חולים העמק".

מלידתי ועד היום (כולל היום), אני מתגוררת וחברה בקיבוץ משמר העמק.

אספר על ילדותי מהיותי תינוקת ועד גיל העלייה למוסד:

גדלנו בלינה משותפת- זאת אומרת בבתי ילדים ולא בלינה משפחתית (אצל ההורים)- כל השנים כולל כיתה י"ב. הייתה לנו מטפלת- רינה וייסמן- במשך 11.5 שנים. (מגיל 1/2 שנה שלי ועד העלייה למוסד).

בבית התינוקות– הייתה לנו מטפלת במשך היום ובלילה הייתה שמירת לילה בבתי הילדים ובבתי התינוקות (תורנות שמירה של חברי הקיבוץ),

הייתה שומרת אחת בבית התינוקות ושני שומרים בבתי הילדים של חברת הילדים. היה שמרטף- לשני השומרים,ששמעו ממנו באיזה בית ילדים בוכים, או באיזה בית מישהו ביקש עזרה מהשומרת לילה אז השומר היה בא לילד הקורא במשך היום- המטפלת הייתה שומרת עלינו ודואגת לנו.

אחרי גיל הגן– היינו בחברת הילדים. כל יום הייתה מנוחת צהריים מ- 13:30 ועד 15:30. היינו צריכים להיות בשקט מוחלט, לקרוא ספר או לישון. אם היינו מדברים, המטפלת הייתה אומרת לנו: "שקט להסתובב עם הפנים לקיר". פעמיים בשבוע- היה לנו "חופש צהריים"- כשעתיים במקום מנוחת צהריים היינו מתארגנים לקבוצות של ילדים מ"חברת הילדים" (מכל הגילאים- מכתה ג' ועד ו')- לטיולים, לגידול יונים,לעשיית גינה או לעיסוקים אחרים.

בית הספר היה בקיבוץ ולא משותף עם קיבוצים אחרים. כשהיינו בחברת הילדים, למדנו בשיטת הנושאים, ובסיום כל נושא שלמדנו עשינו תערוכה בכיתה. לקבוצה שלנו קראו בשם "אלומה". כל יום, רינה המטפלת הייתה מזמינה את אחד הילדים ל"חדר מטפלת" ולימדה כל אחד לתפור כפתור, לקפל כביסה ולהכניס לתאים, או לשים את הדברים הכלליים (סדינים, ציפות, מפות וכו'), ובהזדמנות זו משוחחת עם אותו הילד. בארוחות שהיו בבית הילדים נתנו לנו אוכל בצלחת והיה צריך לגמור את כל האוכל שבצלחת, כי אמרו לנו ש"חברי הקיבוץ לא מקבלים את רב האוכל הטוב הזה שאתם מקבלים, וחוץ מזה, בארץ סין ישנם ילדים רעבים… ואתם רוצים לזרוק את האוכל הזה?". את האוכל חילקו במטבח ילדים ( לפי הקבוצות בחברת הילדים) וחצרן הקיבוץ היה מביא את האוכל לבית הילדים, וגם את הכביסה הנקייה מקומונת הילדים, ולחוד גם את הכביסה המלוכלכת למכבסה. אכלנו את כל הארוחות בבית הילדים. את ארוחת הערב אכלנו בבית הילדים בשעה 15:30 וקראו לארוחה הזו " ארוחת ארבע". בכל יום משעה 16:00 ועד 19:30 היינו אצל ההורים. בימי חמישי לפני השינה- עשו לנו מקלחות חמות, חפיפת ראשים במקלחת, ולאחר המקלחת כל ילד קיבל כיבוד- קובייה אחת של שוקולד.

אמא שלי הייתה תמיד באה לעזור לרינה (המטפלת) ולרחל מנור (המורה) ואחר- כך ליעל הרפז (המורה), אחרי טיולים ופעולות התנועה. אני מאד התרגזתי עליה שהיא באה לבית הילדים כשאף הורה אחר לא מגיע אליו לבית הילדים. ואחרי הרבה שנים, כשכבר היו לי ילדים ונכדים, אמרו לי 2 חברות (בגילי) : "את יודעת מי תמיד עזר לנו אחרי הטיולים והפעולות?- אמא שלך!" ואני נמלאתי בגאווה. רק אז הבנתי כמה אחריות וקושי זה להיות מטפלת ושאמא שלי עזרה למטפלת הרבה מאד.

שיחקנו הרבה על הדשאים- "מחבואים", "אחת, שתיים, שלוש דג מלוח", "תחנות", "סוסי- פרא", קראנו הרבה ספרים (לא היה מחשב,פאלפון ולא הייתה טלוויזיה, רק רדיו). כך הסתכמו להן 12 שנים ולאחר מכן עליתי למוסד "שומריה" שבקיבוץ משמר העמק.

הזוית האישית

במהלך העבודה נחשפתי לסיפור ילדותה של סבתי מיכל, אשר גדלה בקיבוץ שיתופי ובו לינה משותפת. למדתי את סיפור ילדותה, שמעתי את החוויות והסיפורים מן הילדות שלה, הבנתי מן הראיון איתה איך התנהל הקיבוץ בתקופה שבו הייתה ילדה. נהנתי להקשיב לסיפורים מילדותה של סבתי ולהכיר את סיפור ילדותה לעומק. אני חושבת שסיפור זה הוא סגירת מעגל יפה מאוד מכיוון שסבתי מאז ועד היום מתגוררת בקיבוץ משמר העמק שבו אני מתגוררת כיום.