מאגר סיפורי מורשת

סבתי. נולדתי בעיר חדרה בשנת 1958. להורי קראו חנה ואברהם טובול. אחיי הגדולים ממני הם כלריס, יוסף, שמואל וסימה ואחרי נולדו רחל ואריה. בילדותי עברנו לגור בעיר נתניה, בבית קרקע לא גדול – שני חדרים וסלון. חיינו ברחוב של יהודים דתיים, היחסים בין כל השכנים היו יחסים של קירוב, דאגה ואכפתיות, עם הרבה עזרה הדדית, הרגשנו כאילו כולנו משפחה אחת גדולה.

גם דודותיי, אחיות אמי, גרו באותו אזור ולעתים קרובות היינו עושות שבתות וחגים יחד. אני זוכרת את החוויה המיוחדת של שבת יחד עם הדודים עד היום. בנות הדודות היינו משחקות ומפטפטות ומעבירות חוויות. אחת מדודותיי גרה בחבצלת השרון ואהבנו לבוא אליה בחופשות וללכת אתה לים, עד היום זכורים לי ביקורים אלו לטובה. אומנם בנתניה יש חוף ים אך הוא היה רחוק מביתנו ולכן לא הרבינו כל כך ללכת לחוף נתניה.

היו לי גם הרבה חברות טובות: דינה, מרגו, יפה וחנה ועוד ועוד. היינו משחקות יחד במשחקים שונים ובעיקר בבובות, קלאס, משחקי חברה. בימות החול אהבנו גם לסרוג.

בית הכנסת שכן קרוב לביתנו והיינו הולכים להתפלל בשבתות וחגים. פעמים רבות גם אני הצטרפתי לתפילה. סבי היה רב הקהילה.

במשך השבוע היינו אוכלים קוסקוס, ירקות וקטניות. בשבת ובחגים אכלנו מאכלים מיוחדים לכבוד שבת וחג. אהבתי במיוחד את ראש השנה בגלל המאכלים והריבות המתוקות שהיינו מכינים. כשהייתי בת שש עברנו לקריית גת. גרנו בשכונת יסקי בשדרות העצמאות. הבניינים בשכונה נבנו בצורת ארבעה טורים ארוכים מאוד, בכל בניין היו ארבע קומות. הדירה שלנו היתה בקומה השנייה. בשכונה היו מאתיים משפחות, רובם עולים חדשים ממזרח אירופה. הדירה היתה קטנה מאוד, כ-40 מטר מרובע. כיום המבנים כולם נהרסו כתוצאה מהתיישנות והזנחה ותכנון אדריכלי לקוי.

למדתי בבית ספר היסודי "יד יצחק" עד לכיתה ח' ולתיכון עברתי ללמוד ביישוב "חזון יחזקאל". בבית הספר היסודי היינו מקבלים ארוחות בוקר וצהריים. הלימודים התקיימו כל יום משעה שמונה ועד שעה אחת. אהבתי את בית הספר ואת המורות. במיוחד אהבתי את המורה בת-שבע, המורה למלאכה, ואת המחנכת שלי בכיתה ג, המורה יונה. היו הרבה טיולים וסיורים לימודיים, במיוחד אני זוכרת את הטיול לספארי. בבית הספר נערכו לפני כל חג מסיבות והופעות של התלמידות. כשחזרתי מבית הספר לאחר יום הלימודים, הייתי מתקלחת, אוכלת ויוצאת קצת בחוץ לשחק עם חברותיי. בשנות ילדותי עזרתי הרבה לאימי וגם לאחיי ולאחיותיי. הייתה לנו בבית מכונת כביסה חצי אוטומטית, ועזרתי לאימי בכל עבודות הבית.

כשהייתי כבת חמש עשרה פרצה מלחמת יום הכיפורים. בעיצומו של יום הכיפורים, כשהיינו בתפילה בבית הכנסת, נשמעו פתאום אזעקות, רצנו למקלטים, ולא הבנו מה קורה?! זה היה מפחיד מאוד. לפתע ראינו ברחובות העיר מכוניות צבאיות ומעל ראשנו חגו מטוסים רבים ואז מפה לאוזן עברה שמועה שפרצה מלחמה בין המדינות הערביות לבין ישראל. לאחר מספר שעות הגיעו לביתנו חיילים עם צו שמונה עבור אחיי הגדולים, יוסף ושמואל. הם ארזו את התרמילים במהירות ויצאו מיד עוד לפני סיום הצום. אנחנו דאגנו להם מאוד. כולם דאגו לכולם! במשך ימים רבים לא קיבלנו כל ידיעה מאחיי. לאחר שבוע מפרוץ המלחמה הגיע אלינו ידיעה עצובה שבחור מהשכונה נהרג במלחמה. כולנו הכרנו אותו, הוא היה בחור נחמד ונעים, וכולנו התעצבנו. עד היום אני עצובה כשאני נזכרת בו.

הכרתי את בעלי במסיבת גיוס של חברים, הייתי בת שבע עשרה והוא בן תשע עשרה. לאחר כשנתיים התחתנו. לאחר שנה נולדה בתי דנה, ואחריה נולדנו לנו עוד שלוש בנות: ליאת, נעמה ומעיין. היום ב"ה כולן נשואות. שלוש מבנותיי גרות בקריית גת, קרוב אליי ואחת ביד בנימין. יש לי נכדים מתוקים ונהדרים ואני עובדת כגננת במעון ילדים "אמת ואמונה" בקריית גת.

תשע"ה, 2015