מאגר סיפורי מורשת

גדלתי בפולין ולמדתי בבית ספר יסודי עד גיל 14, בגיל 14 עליתי לארץ.

בפולין היה משטר קומוניסטי שנשלט על ידי ברית המועצות (כמעצמה). במשטר כזה האזרח הרגיש כל הזמן במעקב על ידי השלטונות. ההורים דאגו להזהיר את הילדים שלא יתבטאו באופן שלילי על ההנהגה ושלא תיהיה שום ביקורת על המשטרה או על הנהגת העיר או על הממשלה. לדוגמא: אסור היה לספר בדיחות על המנהיגים, שוטרים וכו'. אבל כנערים, תמיד הגיעו אלינו בדיחות מחברים לכיתה. החשש היה שאולי החבר המספר בדיחה על מנהיג רוצה לראות את התגובה שלי ואולי אף להלשין דרך אביו לשלטונות. אני נהגתי לשמוע ולא להגיב, לא בצחוק, והשתדלתי לגלות אדישות, אבל אם הבדיחה היתה מצחיקה ורציתי לספר אותה לחבר אחר. הייתי משביע את החבר שישמור אותה לעצמו. כמובן שזה היה נהוג על ידי כל הילדים ואותה בדיחה הייתה חוזרת אלי מחבר אחר שגם הוא היה משביע אותי לשמור לעצמי.

לפעמים היינו שומעים את ההורים עם חבריהם נוהגים בדיוק באותה הדרך, והייתי שואל את אבי "האם אתה לא חושש שהחברים שלו ילשינו שסיפרת בדיחה על מנהיג או על התוכנית הכלכלית שלו?", בדרך כלל הוא היה מתעלם מהשאלה ולפעמים היה אומר שאלה חברים שאפשר לסמוך עליהם. כשהגעתי לארץ עם משפחתי, נורא הפתיעה אותי העובדה שילדים מספרים בדיחות על המנהיגים או המורים וכו'. בהתחלה עדיין הייתי נזהר ולפני שמעביר בדיחה כזו הייתי מבקש שישמור בסוד. בדרך כלל הדבר הזה גרם לגיחוך מצד החברים. ולקח לי זמן להתרגל לחופש הדיבור בארץ.

הזוית האישית

יובל פוקס: במשך העבודה אני למדתי דברים חדשים ומעניינים שלא ידעתי על סבי והסתקרנתי לראות איך זה ימשיך, אני הייתי מאחל לסבא שלי שימשיך עם חייו המעניינים ביותר ויהנה מהם.

יעקב קרופקה: שאלותיו של יובל היו מעניינות ומחזירות אותי לעבר ולילדותי.