מאגר סיפורי מורשת

שמי חיה שרה גרוסמן ואני הסבתא של דבורה לאה מיידנצ'יק.

נקראתי על שם סבתי. בילדותי היו מכנים אותי בשם חיה. נולדתי בבית הרפואה "ביקור חולים" בירושלים. למשפחת קעניג, אבי, ירחמיאל משה ואמי דינה קעניג. האחים שלי הם: ישראל, נתן צבי, אלעזר, יעקב וחיים. אבי היה מורה וסופר סת"ם.

גדלתי בירושלים עיר הקודש, בשכונת גבעת שאול, שכונה קטנה ושקטה. גרנו בדירת קרקע עם שני חדרים. בית הכנסת בו התפללנו, היה סמוך למקום מגורנו.

בישלנו את האוכל במטבח על פרימוס או על הפתילייה. בימות החול אכלנו מה שהיה, רק בשבת אכלנו: דגים, עופות וחלות. קנינו במכולת השכונתית. בדרך כלל קנינו רק מוצרי יסוד שהיינו זקוקים להם. את הבגדים כיבסנו-בידיים, כי לא הייתה לנו מכונת כביסה, פעם בשבוע הייתה כובסת קבועה מגיעה אלינו ומכבסת את הבגדים.

בשעות הפנאי שיחקנו בכדור, שבע אבנים, חמש אבנים, חבל ועוד משחקים שיצרנו לבד.

אספר לך סיפור שארע לי,

ביום בהיר אחד, מתקשרת אלי אילת, בחורה נחמדה, שהכרתי לפני שנים אחדות, והמשכנו לשמור על קשר. מידי פעם אנחנו משוחחות בטלפון, אבל הפעם אילת התקשרה אלי, כי הייתה  לה בעיה. אילת פנתה אלי, אולי אוכל לעזור לה? "במה העניין"? שאלתי. אילת השיבה: "תראי אני הגעתי לעבודה, ורציתי לאכול את הסנדוויץ שהבאתי וו…וו…"  שאלתי "אז מה הבעיה"? והיא ענתה: "שכחתי להביא את הברכון. ואני לא יודעת לברך בירכת המזון בעל פה. ואם אין לי ברכון איך אוכל לאכול".  עניתי לה, שאשתדל ואנסה לעשות משהו.

מיד התקשרתי לידיד, שגר בקרבת מקום למקום עבודתה של אילת, וקיוויתי שאולי ממנו תבוא הישועה. הידיד הקשיב, וביקש ממני להעביר אליו את מספר הפקס במקום עבודתה של אילת, הוא שלח לה את ברכת המזון בפקס והכל בה על מקומו בשלום.

שמחתי להיווכח, שבזמננו הטכנולוגיה באה לסייע ליהודי בקיום תורה ומצוות.

הזוית האישית

דבורה לאה הנכדה: נהניתי לשמוע על ילדותך, אני מאחלת לך הרבה בריאות ונחת מכולם.

אני וסבתא שלי