מאגר סיפורי מורשת

חיה ניר מספרת על ילדותה בירושלים

נולדתי בשנת 1935, בבי"ח הדסה שעל הר הצופים בירושלים. זו הייתה תקופת המנדט. האנגלים שלטו בארץ מאז 1917 אחרי שהביסו את השלטון העותמני (התורכי) ששלט במקום. באותה תקופה ארץ ישראל נקראה פלשתינה. כך גם כתוב בתעודת הלידה שלי באנגלית שארץ הולדתי הוא פלשתינה.

תעודת הלידה שלי – נולדתי בפלשתינה

היו ארגונים שהתנגדו לשלטון הבריטי וגם פעלו בדרכים שונות כדי להביע זאת ולהתנגד לחוקים שונים שהבריטים קבעו. הם עשו זאת עד כמה שזכור לי על ידי הדבקת כרוזים על קירות הבתים, נגד השלטון הבריטי ובעד מדינה יהודית. דבר שהיה אסור על ידי על פי החוקים הבריטים. היו אלה בעיקר ארגוני המחתרת – אצ"ל לח"י.

החיילים הבריטים הסתובבו ברחובות כדי לחפש ולתפוס את מדביקי הכרוזים, ומדי פעם היו מטילים עוצר כדי להקל על החיפושים שלהם. מדביקי הכרוזים ברוב המקרים היו זריזים יותר, ומצאו מחבוא בחצרות הבתים ונטמעו בין התושבים בבתיהם. הבריטים גם חיפשו סליקים של נשק שהיה חבוי בכל מיני מקומות מסתור כדי לשמש ביום פקודה נגד השלטון הבריטי. היו מספר  ארגונים שפעלו נגד השלטון הבריטי, הקיצוניים ביותר היו ה-אצ"ל והלח"י. לחיילים הבריטים קראנו "כלניות" כי היו להם כומתות אדומות.

המשחקים ששיחקנו בילדותנו היו: קפיצה בחבל, קלאס – היינו מציירים בגיר על הכביש מין ריבוע שיש בו מספר משבצות והיה צריך לקפוץ ממשבצת למשבצת. 5 אבנים – למשחק היו חוקים ושלבים שלא בטוח שאני זוכרת אותם היום. היה משחק התופסת ומחבואים, ג'ולים או ג'ולות, קראו לזה גם בנדורות. היה עוד משחק שאולי קיים גם היום – "אחת שתיים שלוש דג מלוח" – ואז כולם היו נעצרים בתנועה האחרונה שעשו.

הרחוב בו גרתי בחזית הבניין בו גרה משפחתי, בירושלים

את כל המשחקים האלה שיחקנו בחצרות הבתים או על הכביש לפני הבית בעיקר בשבתות. אני בספק אם ילדים של היום מכירים את כל המשחקים האלה, ואני מניחה שהיו עוד שאני לא ממש זוכרת. כל דור והמשחקים שלו. רוב הדור שלנו למשל לא שולט במשחקים שהילדים והנוער של היום שולט בהם ורובם ככולם במדיה הדיגיטלית. דור דור והמשחקים שלו.

ההורים שלי מגיעים לארץ ישראל

ההורים שלי הגיעו מטרנסילבניה שכיום שייכת לרומניה, אבל באותם ימים היתה שייכת להונגריה. כשהורי רצו לדבר כך שאנחנו הילדים לא נבין מה הם אומרים – הם דיברו בהונגרית.

אימי

גם אבי וגם אמי היו ממשפחות דתיות. הם הגיעו לארץ בשנת  1925 עם קבוצה של צעירים ששמעו על ארץ ישראל, ורצו להיות שותפים לבניין הארץ שכה הרבו לשמוע עליה.

החיים בארץ באותה תקופה לא היו קלים

אבי עבד בבנייה או בסלילת כבישים, אמי התקבלה לעבודה אצל משפחה ועזרה בכל מטלות הבית. לא היה קל, אבל למרות כל הבקשות שהגיעו מהבית מעבר לים, שיעזבו הכל ויחזרו הביתה, הם לא הסכימו. חלק מהחברים שלהם שהגיעו אתם אכן חזרו, אבל הם היו נחושים בדעתם שכאן הם רוצים לבנות את ביתם ולחיות את חייהם, לאחר זמן הם התחתנו והקימו בית לתפארת.

היו לי שני אחים גדולים ממני. כשהייתי בערך בת 13 נולד אחי הצעיר. המשפחה התמקמה בירושלים, אבי היה בעל תפילה ובימים הנוראים היה עובר לפני התיבה כחזן בבית הכנסת של יוצאי מרמורש. בית הכנסת היה ליד בתי אונגרין בירושלים לא רחוק משכונת מאה שערים. גם בבית היינו נוהגים לשיר ליד שולחן האוכל בשבתות זמירות מתוך פסוקים מהתנ"ך.

אבי

במסגרת חיפוש עבודה התקבל אבי לעבודה במאפיית "ברמן" הידועה בירושלים, שם הוא למד את כל רזי המקצוע ולאט לאט הפך להיות מנהל עבודה במאפיה זו במשך 15 שנה.

אחי הגדול היה בין מקימי קיבוץ "עין-צורים" בגוש עציון. במלחמת השחרור כשנפל הגוש  נלקחו חברי הקיבוץ בשבי לירדן ובאותה תקופה בדיוק היה אחי במעין חופשת מחלה בבית בגלל דלקת פרקים שחלה בה היה מאד קר שם על ההר והוא ירד לשפלה עד ש שמזג האוויר ישתפר במקצת עבורו. אחי השני גם הוא חלה בדלקת פרקים בהיותו ילד ורוב הזמן היה חולה, ומבלה הרבה בבית החולים ובבית בעיקר במיטה. לאט לאט הזדחלה המחלה ופגעה לו בלב. זמן קצר מאד לפני בר-המצווה הוא נפטר.

באותם ימים (תחילת שנות האר בעים של המאה הקודמת), לא היו בנמצא עדיין תרופות כמו פנצילין וכל מיני סוגים של אנטיביוטיקה ולכן אי אפשר היה כנראה להציל אותו.

למדתי בירושלים בבי"ס אווילינה דה-רוטשילד, בי"ס יוקרתי שהחל מהשנה הראשונה שם למדו את רוב המקצועות באנגלית. אחד מתנאי הקבלה היה שנלמד לפני כן בכיתה א' בבי"ס כלשהו כדי שנלמד לפחות לקרוא. הייתה חובה להגיע בתלבושת אחידה. בקיץ חולצה לבנה עם שרוול קצר  וסרפן בצבע כחול כאשר על הראש יש כובע קש בהיר כשבמרכזו סמל ביה"ס. בחורף הייתה תוספת של בלייזר כחול כשעל הכיס סמל ביה"ס ועל הראש – ברט בצבע כחול.

לצערי נאלצתי לעזוב את ביה"ס לאחר כ-3 שנים בלבד שלמדתי שם, כי משפחתי עזבה את ירושלים בעקבות מותו של אחי. אמי לא יכלה להיות יותר במקום שכל דבר הזכיר לה את הילד שנפטר בדמי ימיו.

עברנו לגור ברמת יצחק, שנקראה גם רמת גן ב'. לבית אליו עברנו הייתה חצר גדולה ומאפיה פעילה וזה התאים מאד לאבי. הסתבר שבעל המקום היה קרוב רחוק של אבי, דתי מאד שהתאים לו לעבור לירושלים ופשוט הוחלפו מקומות המגורים. אבי התחיל מיד לעבוד במאפיה ולהוציא תוצרת. ומכאן החלה פרשת הנדודים שלנו של מעבר דירות לעתים קרובות בעיקר בגלל מקום העבודה של אבי.

אנחנו עדיין בתקופת המנדט וזה עתה עברנו לדירה חדשה, יותר נכון לצריף ברחוב ראשון לציון ליד התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב, הכניסה לרחוב הייתה מרחוב יסוד המעלה רחוב מקביל לרחוב נווה שאנן –  מה שקרוי היום – דרום תל-אביב. בזמנו קראו לרחוב נווה שאנן– רחוב הנעליים, כי רוב החנויות ברחוב מכרו נעליים. הדרך לבית שלנו הייתה בעצם שביל עפר. (אני סקרנית לדעת אם נסלל שם כביש במשך השנים).

אבי מצא עבודה בשכונת שפירא, במאפייה לא רחוק ממקום מגורנו, ובדיוק באותם ימים החלה מלחמת השחרור. אני זוכרת את המקלט שהיה לנו ליד הצריף, זה היה גג של שקי חול  בין שני קירות של שני בתים בסוף הסמטה שלנו, ובכל פעם שהיינו שומעים מטוסים באוויר היינו רצים למקלט להתחבא שם עד יעבור זעם.

שכנים חרוצים הקימו מקרשים ספסלים עליהם יוכלו הנשים והילדים לשבת בזמן ההפצצות. הפצצות נפלו לא רחוק מאתנו, גם בתחנה המרכזית הישנה וגם לא רחוק מאחורי הבית שלנו שם עובר היום איילון צפון ודרום – היה שם בזמנו איזה מפעל תעשייתי כלשהו שאיני זוכרת את שמו. עד היום יש לי סוג של טראומה כשאני שומעת מטוסים מחממים מנועים לפני המראה, כי זה הרעש של חימום המנועים  מזכיר לי את רעש המטוסים שהיו יורדים נמוך כדי להטיל את הפצצות שלהם.

אני זוכרת שאת ההכרזה של דוד בן-גוריון על הקמת המדינה, שמעתי ברדיו בלכתי בשדרות רוטשילד בתל-אביב לשיעור פסנתר, מקלטי הרדיו היו פתוחים בקולי קולות בכל הבתים ברחוב. זה היה ביום שישי לפנה"צ בתאריך 14.4.48.

מספר חדשים לאחר הקמת המדינה נולד אחי הצעיר ואני זוכרת שאמי אמרה "כמה טוב שהילד הזה כבר לא יצטרך להילחם".

קוריוזים מהתקופה ההיא של שנותיה הראשונות של המדינה

לא היו טלפונים בבתים. כדי לקבל מכשיר טלפון צריך היה להיות או רופא או איזה איש חשוב מאד. גם בשלב מאוחר יותר כאשר כבר אפשר היה להיכנס לתור לקבלת טלפון, צריך היה לחכות מספר שנים עד שהתקבל המכשיר עצמו . וכשקיבלנו את המכשיר הוא לא היה שלנו לבד אלא עם עוד שותף, כלומר כאשר אחד דיבר – הקו אצל השני היה תפוס, המכשיר עצמו היה מגושם, גדול ועם חוגה שצריך לסובב כדי לעבור על כל המספרים. חוויה אישית שלי משיחת טלפון ראשונה בחיים שלי. פעם ראשונה שדיברתי בטלפון היה כשהייתי בת 16 בערך, השיחה הייתה בטלפון ציבורי, כי כאמור בבתים לא היו אז טלפון לכל דורש, ואני זוכרת שעד נענתה השיחה מן העבר השני, הלב שלי הלם בהתרגשות של…. וואוו…. הנה אני או טו טו מדברת בטלפון.

תקופת הצנע – היה קיצוב של מנות. כל משפחה קיבלה לפי מספר הנפשות תלושים לצריכת מוצרי מזון חיוניים, בעקבות כך התפתח השוק השחור. כאלה שוויתרו על המצרכים שלהם תמורת בצע כסף.

היה נהוג לחמם את הדירות בתנורי נפט, לשם כך היה צריך לקנות נפט. מוכר הנפט היה עובר עם סוס ועגלה ברחוב לפעמים כדי לזרז את האנשים לבוא ולקנות היה מצלצל בפעמון ואנשים היו רצים מהבית כדי לעמוד בתור ולקנות את כמות הנפט שהיו צריכים. גם קרח היינו קונים אצל מוכר שהיה עובר עם סוס ועגלה לפעמים עם טנדר , היה לנו מן מלקחיים כאלה  לסחוב את הקרח שקנינו. לצריכה ביתית למקרר היינו לוקחים בדרך כלל רבע בלוק קרח. המקרר עצמו היה מין ארונית יחסית קטנה, כשהמגירה העליונה הייתה מיועדת לשים את הקרח שקנינו, דלת אמצעית שם היינו מחזיקים את  המצרכים שהיו זקוקים לקירור, וממש בתחתית המקרר הייתה מגירה שם נאספו המים מהקרח במגירה העליונה, אותה היינו מרוקנים אחת ליום.

הזוית האישית

חיה ניר: העיסוק בתכנית הקשר הרב-דורי, נתן לי להבין ולהרגיש כמה ברת מזל אני, שנולדתי לתקופה שכל כך הרבה שינויים חלו בה, כאשר גולת הכותרת הייתה הקמת מדינת ישראל. לאחר מכן, התפתחויות שחלו במדינה ובעולם הגדול לאורך השנים בכל תחומי החיים. חלק גדול מהשינויים וההשגים בתחום הדיגיטלי והאקדמאי אפשר לזקוף לזכות הישראלים.

חיה משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי בשיתוף עם כתת ותיקים בבית הספר התיכון מית"ר בגני תקווה. כפיר אונגר, ליווה ותיעד את סיפורה של חיה ניר במסגרת תכנית הקשר הרב דורי במודל המעורבות חברתית.

כפיר אונגר וחיה ניר – קשר רב דורי