מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדות ביוגוסלביה

משפחת גינסבורג
אילנה היום
קורות ילדותה של סבתא אילנה מלץ

שמי אילנה מלץ לבית דאנוביץ
נולדתי ביוגוסלביה בשנת 1939.

מאז פרוק יוגוסלביה באופן רישמי ב- 4 בפברואר 2003, שתי הרפובליקות קיימו איחוד רופף בשם "סרביה ומונטנגרו".

ב- 3 ביוני 2006 הכריזה מונטנגרו באופן רישמי על עצמאותה, וב- 5 ביוני הצהירה גם סרביה על עצמאות.

 אבא למד באוניברסיטה כלכלה ונתמנה למנהל הבנק הפרטי שלהם. אמא,ילידת הונגריה. גרנו בבית גדול יחד עם סבי וסבתי והייתה לי ילדות מאושרת. היות ואמי הייתה מהונגריה היינו נוסעים באוניה דרך הדנובה לבודפסט לבקר את משפחתה. אבי היה קצין בצבא היוגוסלבי ונעדר לעיתים מהבית כך התארכו החופשות של אמי ושלי.
מלחמת העולם פרצה חודשיים לפני הולדתי אך המלחמה הגיעה לאזורנו כשהייתי בת שלוש. היינו בחופשה בהונגריה וסבי כתב לנו לא לחזור לביתנו כי המצב מתחיל להתדרדר. אבי היה מגויס.
בזמן הזה ההונגרים כבשו את האזור הזה ביוגוסלביה (שהיה פעם אוסטרו הונגריה, כלומר תחת שלטון הקיסר האוסטרי). אבי נלקח למחנות עבודה מטעם ההונגרים.
מאוחר יותר במלחמה כאשר נכנסו הרוסים למלחמה הם נלחמו נגד ההונגרים שהיו שותפים לגרמנים.
מלחמת העולם השנייה.
בשנת  1944 נכנסו הגרמנים לבודפסט וגם לאזור נוביסד. הם הפעילו את חוקי הגזע נגד היהודים והכניסו אותם לגטו בבודפסט. גם אנחנו, אמי ואני, נכנסנו אך אחרי זמן מה הצלחנו לצאת משם בעזרת ניירות מזויפים.
גרנו יחד עם אחות אמי ובנה בדירת מסתור על גדות נהר הדנובה. אינני יודעת מתי בדיוק אך בתקופה זו גם ברחנו לאזור ההרים והסתתרנו שם בכפרים בתוך לולי עופות. חזרנו שנית לבודפסט.
 
תמונה 1
 
המלחמה גברה, העיר בודפסט הופצצה קשות, בעיקר הגשרים על הדנובה,והיות ודירתנו שם הייתה קרובה גם הבית הופצץ ונשארו שלוש מתוך שבע הקומות.  בילינו במקלט שתי קומות מתחת לאדמה במשך חודשיים.
חיינו שם בצפיפות רבה כ- 600 איש כאשר היה מקום למאתיים.
השיבה ליוגוסלביה
כאשר הסתיימה המלחמה חזרנו ליוגוסלביה. אבי היה עדיין בשבי הרוסי והוחזק שם עד 1946 כמתורגמן בחקירות הקצינים הנאצים.
 
בשובנו ליוגוסלביה היינו בחוסר כל, ביתנו וכל רכושנו הולאמו על ידי השלטון הקומוניסטי שקם ביוגוסלביה. גרנו אצל ידידים של הורי. העיירה שבה גרנו נקראה בצ'קה – פלנקה.
סבי וסבתי ועוד בני משפחה רבים ( כ- 40 איש ) נלקחו לאושוויץ ונרצחו שם. אחות אבי שחייה בבודפסט נלקחה גם היא  לאושוויץ אך הצליחה לשרוד. האחות השנייה עם ילדיה הייתה בגטו והצליחה לשרוד.
התחלתי ללמוד בבית הספר בלשון סרבית בגיל שבע(כך היה החוק) .למדתי שם שלוש כיתות. כאשר אבי חזר מהשבי שכרנו דירה ואבי התחיל לעבוד כפקיד בבנק.
הילדות שלי בשנים האלה הייתה נעימה, כי לא הבנתי כמה אנחנו עניים. היו לי חברות מאוד טובות איתן נשארתי בקשר גם אחרי עלייתי לארץ. בהיכנסי לכיתה א' לא ידעתי סרבית על בורייה כי עם אמי בשהותי בהונגריה דיברתי הונגרית וזו השפה שבה המשכתי לדבר גם בארץ עם הורי.
אהבתי מאוד ללכת להתרחץ ולשחות בדנובה,היה לנו שם חוף רחצה יפה. מלבד זאת שיחקתי הרבה עם חברותי הטובות. זכור לי שפעם אחת נסענו לבקר שוב בהונגריה. חברותי הטובות היו בנות של ידידי הורי ( שמותיהן:
גרדה ופוסקה). אני זוכרת  שכבר בכיתה א' נאמר לי שלא כדאי לי לשיר בקול כי אני מזייפת ומאז אני רק עושה
בשפתיים כאילו אני שרה. כנראה זה השפיע עלי. סיימתי שם בכיתה ג' דוברת סרבית.
 
תמונה 2
עלייה לארץ
אבא שלי החליט לעלות לישראל מכמה סיבות: ציונות ופחד מהקומוניזם לאחר בילוי שנים בשבי הסובייטי.
היו שתי עליות מיוגוסלביה אחת בשנת 1948 והשנייה בשנת 1949. אנחנו עלינו בעלייה השנייה באוניה רדניק והגענו ארצה בתאריך  30.6.1949 בהיותי בת 9.
האוניה הייתה עמוסה מאד – היינו כאלף איש עליה. המסע ארך שבוע ימים.היינו שם בצפיפות רבה מאוד, אנשים לקו במחלת ים, אך אני כילדה לא הרגשתי בזאת. הגענו לחיפה, רוססנו בדידיטי, קיבלתי תפוז ראשון שראיתי
בחיי. משם הועברנו במשאיות למחנה עולים ליד חיפה בשם "שער העלייה".שם שוכנו עשרה אנשים באוהל אחד, כלומר שלוש משפחות.
 
אחרי שבוע הועברנו למחנה עולים "בית ליד", שוב לאוהל שבתוכו יש עשרה אנשים. אמי סבלה מאוד מהתנאים הקשים אך התאוששה. הבילוי הטוב ביותר הייתה נסיעה לנתניה, שנראתה לנו העיר הגדולה והלבנה. כדאי לציין שהעובדה שאני זוכרת את העיר ככה, סימן שמאוד התרשמתי מנתניה, אחרי שנים שהייתי במלחמה בהפצצות ובהרס. בנתניה אמא קנתה פתיליה וסיר פלא והחלה לאפות עוגות- אחד הדברים שהצטיינה בו כל חייה.
נשארנו בבית ליד כשישה שבועות ואז הורי החליטו לעבור לחיפה. שכרנו חדר אצל משפחה, שבמקרה הייתה דוברת הונגרית והייתה לנו תקשורת איתם. לצערנו אחרי זמן קצר נאלצנו יחד עם בעלי הדירה לעזוב, כי בעל
הדירה המקורי מלפני מלחמת השחרור שהיה ערבי שביקש את הדירה תמורת קרקעות שהיו לו ומשרד הביטחון רצה אותן. אני זוכרת שמשה דיין בא לדירה לעשות את העסקה. נתנו לנו לשהות במלון לשבוע עד שנמצא חדר
חלופי. וכך נדדנו מחדר לחדר בחיפה עד שקנינו דירה בדמי מפתח בהדר הכרמל.
בגלל כל הנדודים הללו בשנה הראשונה לא הלכתי בכלל לבית ספר. היות ולא ידעתי אות ומילה בעברית נכנסתי שוב לשליש האחרון של כיתה ג'. )למרות שסיימתי אותה ביוגוסלביה(. זכור לי שבנות מכיתה ח' עזרו לי בסימני ידיים להסתדר. לא זכורה לי טראומה גדולה. בתום השליש בכיתה כבר כתבתי ללא שגיאות ודיברתי עברית. למזלי יש לי כישרון לשפות, ירושה מאבי.
 
בכיתה ד' כבר הייתי ככל התלמידים. בכיתה ה' עברנו שוב דירה ולבית ספר חדש. הייתי תלמידה מצוינת והמחנכת המליצה שבחופש הגדול אשלים חומר בחשבון ובאנגלית ואקפוץ לכיתה ז'. ואז שוב עברנו
לדירה שקנינו בהדר הכרמל, וכך את כיתות ז' ו ח' סיימתי באותו בית ספר. הייתי תלמידה מצוינת גם
שקדנית. מבחינה חברתית קשרתי קשרים טובים עם חברות בשכונה. בתנועת נוער לא הייתי כי הורי
פחדו לאפשר לי. הייתה להם טראומה עוד מהמלחמה על תנועות נוער אידאולוגיות. עובדה זאת הכאיבה לי מאוד אך לא יכולתי לשנות את המצב.
 
בסיימי את בית הספר העממי עברתי לבית חינוך תיכון בחיפה, למגמה ביולוגית חקלאית. למדתי מקצועות כמו מתמטיקה, כימיה וביולוגיה ברמה מוגברת. סיימתי בתוצאות בגרות גבוהות ורציתי ללכת לעתודה האקדמאית כדי ללמוד כימיה באוניברסיטה.
לא התקבלתי לעתודה כי יש לי פגם ראייה בעין אחת ולכן כושר הבריאות לא הספיק. לכן קיבלתי דחייה מהצבא למשך שנות הלימודים. סיימתי את לימודי הכימיה באוניברסיטה העברית בירושלים בשנת 1962. שנות לימודי זכורות לי כשנים יפות וקשרי עם חברים ללימודים עדיין קיימים.
 
אבי שעבד כפועל בניין, התקדם בתפקידיו והקבלן שאצלו עבד בנה בעיקר בבתי הזיקוק בחיפה ובמפעלים הפטרוכימיים,  מינה אותו למנהל העבודה. בזמן הזה השפה המדוברת בבתי הזיקוק הייתה אנגלית, כך שאבי היה חייב ללמוד את השפה על בוריה כי כל ההתכתבות עמם נערכה באנגלית. למזלו היה לו כישרון לשפות.
 
בתקופה זו הוא החליט גם שההכשרה שקיבל ככלכלן ועובד בנק אינה מתאימה למקצוע ולכן החליט ללמוד במסגרת לימודי ערב בטכניון קורס ראשון להנדסאי בניין. בסיימו הוא למד לבחינות התעודה ואני במקביל למדתי לבחינות הבגרות. במשך הזמן הוא למד עברית טובה. לעומתו אמי מעולם לא השתלטה על השפה והשתמשה בעיקר בשפה הגרמנית. בסיום לימודי באוניברסיטה נסעתי במסגרת חילופי סטודנטים לווינה שהיתי שם שישה שבועות ועבדתי בביח"ר למשקאות אלכוהוליים ולחומץ. נהניתי מאוד.
חיי המקצועיים
בשובי מלימודי מירושלים לבית הורי בחיפה חיפשתי עבודה וחוגים להעשרה. התקבלתי לעבודה חלקית במחקר רפואי בבית חולים. אחרי כחצי שנה מצאתי עבודה במשרה מלאה במעבדה, של משרד החקלאות, בה נערכו
בדיקות של קרקע, מים, צמחים ותערובות למזון לבעלי חיים. אומנם התקבלתי למלא את מקומה של כימאית שיצאה לחופשת לידה, אך בשובה החליטו להשאיר אותי כעובדת קבועה. משנת 1963 .
 
לאט לאט גדלו היקפי ומגוון הבדיקות. עבדנו יחד עם אגרונומים שהדריכו את חקלאי הגליל המערבי שם שכנה המעבדה. כמו כן, בדקנו בדיקות גם עבור חוקרי מכון וולקני שעשו ניסיונות באזור. עם השנים מוניתי למנהלת המעבדה.
הוספתי מכשור חדיש ובדיקות נוספות כמו בדיקות של מי קולחין שהוכנסו עם הזמן להשקיית גידולים. נשארתי במקום הזה עד פרישתי לגמלאות בשנת 2001 . בשנות עבודתי הרבות השתתפתי בהשתלמויות מקצועיות
שנערכו על ידי משרד החקלאות, בהשתלמות בשוויץ בכמה מעבדות, ובהולנד ליד אוניברסיטה חקלאית.
כמו כן, זכיתי במלגה מקרן הברון הירש לסיור בארצות הברית במספר מתקניי השבחת מי קולחין. המעבדה שלנו זכתה בפרס קפלן ובמיקום גבוה בבדיקות בין המעבדות בעולם.
 
תמונה 3
במעבדה 
בין חוגי העשרה שנרשמתי להם הייתה השפה הצרפתית שבה השתתפו שלושה בחורים
מרפא"ל. כך הכרתי את עודד שהפך להיות אחרי כשנתיים לבעלי.
 
נישואי ומשפחתי
עודד הוא יליד הארץ מקריית מוצקין והקמנו שם את ביתנו. השכלתו היא הנדסת אלקטרוניקה מהטכניון. הוא נשאר חוקר ברפא"ל עד פרישתו לגמלאות. כעת הוא ממשיך ללכת לשם כמתנדב במקצועו.
התחתנו בשנת 1965 והשתקענו בקרית- מוצקין. אחרי החתונה נסענו עם המכונית שלנו לטיול ארוך באירופה. בקרנו במקום הולדתי ביוגוסלביה, שם פגשנו את חברות ילדותי. משם המשכנו דרך אוסטריה לביקור אצל משפחתנו בהונגריה. חזרנו דרך איטליה לארץ.
בשנת 1967 מיד אחרי מלחמת ששת הימים, נולד בנינו הבכור עופר. ובשנת 1970 נולדה בתנו תמר.
בשנת 1979 עברנו לדירה חדשה שנבנתה מעל בית הוריו של עודד והורי עברו מחיפה לדירתנו הקודמת בקריית מוצקין. היות ואני בת יחידה השתדלתי לקרבם אלינו. המשפחה של עודד גרה גם בקרבתנו. רוב חברינו היו חבריו של עודד מבית הספר.
בשנת 1980 נסענו לשנת שבתון לבוסטון בארה"ב. הייתה זו שנה נפלאה עבור כולנו. עודד עבד שם במקצועו ואילו אני רכשתי חברות וביחד בילינו בסיורים בעיר ובמוזאונים המקסימים. הילדים למדו בבית ספר מעולה ורכשו אנגלית טובה.
בסוף שהותנו שם עשינו טיול מהחוף המזרחי אל החוף המערבי והצלחנו להכיר במקצת את ארצות הברית. עודד ואני נסענו עוד פעמים רבות לכנסים מקצועיים בארה"ב. חיינו חיים טובים ומאושרים. הקשרים עם הורינו היו טובים מאוד וכך ילדינו נהנו מקשרי סבא סבתא. לצערנו, אביו של עודד נפטר מוקדם אך אמו גרה בשכנות אתנו עוד שנים רבות. השתדלנו לערוך ארוחות ערב שבת ביחד.
עופר בננו סיים בית ספר יסודי בקריית מוצקין בכיתה ח' ואז עבר ללמוד בבית ספר מקצועי בסמ"ת ליד הטכניון במקצוע מחשבים. לצבא התגייס לצנחנים, שרת בתקופת מלחמת לבנון הראשונה. אח"כ למד בטכניון הנדסת
אלקטרוניקה ומחשבים ומאז סיום לימודיו עובד ברפא"ל.
תמר בתנו המשיכה בתיכון בקריית מוצקין בהגברה במקצועות מתמטיקה, אנגלית וכלכלה. עם סיום לימודיה
בבית ספר תיכון התגייסה לצבא. לאחר הכשרה קדם צבאית שרתה במשך 3 שנים וקודמה לדרגת קצונה.
בתום שרותה הצבאי נרשמה לאוניברסיטה העברית בירושלים ולמדה יחסים בינלאומיים וכלכלה.
תואר שני למדה באוניברסיטת ת"א לימודי ביטחון ואילו תואר שלישי שוב באוניברסיטה העברית בירושלים
ביחסים בינלאומיים.
ילדי הקימו משפחות. עופר נשא את מירי לבית פוסטול ונולדו להם שלושה ילדים. שקד נולדה ב 1995 והיא היום חיילת בחיל האוויר. ליאור נולד ב 1997 ויתגייס לצבא בחודש מרץ. סיוון תהיה בת 11 ולומדת בכיתה ה'. הם
מתגוררים ברמת ישי, יישוב נעים ליד קריית טבעון. גם עופר וגם מירי מצליחים מאוד בעבודתם.
 
תמר, בתנו הקימה משפחה עם דוד גינסבורג, פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת ת"א. תמר עבדה תוך כדי ואחרי סיום לימודיה במכון למחקרי ביטחון לאומי, אך עם הולדת שלושת ילדיה הפסיקה לעבוד. בתקופה האחרונה עברה הסבה מקצועית לאבחון וטיפול בלקויות למידה והפרעות קשב וריכוז. יונתן הבכור יליד 2005 , איתו אני עוברת את פרויקט הקשר הבין דורי. אלון יליד 2007 , תלמיד בכיתה ב' כאן בארזים. ואילו נוגה מסיימת גן חובה ותעלה בשנה הבאה לכיתה א' כאן בארזים.
למשפחה יש עוד שני ילדים בכורים, בר בת 29 , ועומרי בן 24 . היחסים בין כל חלקי המשפחה מצויינים ואני מאושרת לראות זאת. אנחנו מאוד מאושרים ממשפחתנו ואני שהנני בת יחידה ועברתי מלחמות רבות, רואה את
הצלחת ילדי. רק שיימשך כך!
לאחר פרישתי מהעבודה עברנו לגור בחיפה על הכרמל רכשנו עוד חברים משתדלים למלא את זמנינו בדברי
תוכן ועניין. עודד מתנדב בעבודתו הקודמת ברפאל במשך שלושה ימים בשבוע ולומד יום בשבוע בתוכנית
לגמלאי רפאל.
 
אני משתתפת בחוגים שונים כמו ספרות, אומנות, התעמלות ועוד הרצאות בנושאים שונים הן באוניברסיטה ומחוצה לה. אנו מנסים גם לבלות בטיולים לחו"ל וגם חופשות בארץ ביחד עם המשפחה.
אני מאושרת וגאה מאוד להשתתף יחד עם יונתן נכדי בפרויקט הזה.
 
תשע"ו 2016
תכנית הקשר הרב דורי
מורה מוביל: אשל הרשקוביץ
מדריכה: ליאורה כהן

מילון

משה דיין
איש צבא, מדינאי ואיש ציבור ישראלי. כמי שהחל כקצין בהגנה ובפלמ"ח, התקדם דיין בדרגות עד הפיכתו לרמטכ"ל הרביעי של צה"ל, עליו פיקד בעת מבצע קדש. היה חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל, שימש שר הביטחון במהלך מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. דיין תרם גם תרומה משמעותית להסכם השלום עם מצרים כאשר שימש שר החוץ בממשלתו של מנחם בגין. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”הוספתי מכשור חדיש ובדיקות נוספות כמו בדיקות של מי קולחין שהוכנסו עם הזמן להשקיית גידולים.“

הקשר הרב דורי