מאגר סיפורי מורשת

ילדות באירן

שמי חפציבה ונולדתי בטהרן שבאירן. הבית שבו גדלתי היה גדול מאוד ומעוצב בטוב טעם. בילדותי גדלתי על המאכל הפרסי המובהק ביותר: אורז פרסי. הוריי היו אברהם ובתיה חסידים. אבי היה רב, שוחט ומוהל ואמי הייתה אישה צדקנית שטיפלה בילדים. הם היו נוהגים לשיר את כל שירי הפרשת שבוע של השבוע מתורגמים לפרסית, אך בבית גם דיברו עברית וידעו אותה על בוריה. אני זוכרת שיחסית למדינות אחרות להם שליט שלא אוהב יהודים, המלך שהיה באירן באותו הזמן, מוחמד רזה שאה, התנהג אל היהודים בצורה נחמדה להפליא. הוא היה השאה האחרון של אירן, והוא שלט בשנים: 1941-1979. הוא ירש את השלטון מאביו, רזא שאה (1877–1944), ומשל במדינה בשלטון אוטוקרטי בסגנון של שושלת אימפריאלית שראתה באומה האיראנית כממשיכה של האימפריה הפרסית הקדומה. הוא הודח מהשלטון בעת המהפכה האיראנית בשנת- 1979. בתקופת שלטונו התפתחו מאוד יחסי אירן- ישראל וקשר טוב נוצר בין המדינות עד להדחתו מהשלטון, שאז התהפכו היוצרות ובין המדינות החלה לשרור עוינות רבה. ילדותי הייתה משופעת בכל טוב. למדתי בבית- הספר של היהודים באירן- "אוצר התורה". רוב חברותי היו יהודיות, אך היו לנו גם קשרים רופפים עם מספר גויים בשביל הפרנסה. היינו משחקים מספר משחקים המוכרים לנו כיום, כגון: תופסת וחמש אבנים. אני זוכרת שגם היינו יוצאים לטיולים מדי פעם לקברי מרדכי ואסתר ודניאל… ושאר הצדיקים הקבורים באירן.

נישואים באירן

את בעלי, הוריי הכירו לי, לפני 53 שנים. נישאתי לבעלי ושם משפחתי הפך מחסידים לסומך. אני זוכרת מחתונתי את הרב המקדש שגם היה המוהל של ילדיי בהמשך. לחתונה קיבלנו זהב כי אז לא היה נהוג להביא מתנות כמו היום. החתונה התקיימה בעיר טהרן, עיר הבירה של אירן.

העלייה לארץ

בשנת 1973, כשהייתי בת 35 עם 5 ילדים, החלטנו, בעלי ואני לעזוב את אירן ולעלות לארץ-ישראל מתוך אהבת הארץ, מתוך ציונות. אני הייתי האחרונה במשפחתי שעלתה לארץ. 7 אחיי ואחיותיי וגם הוריי עלו ארצה 6,7 שנים לפניי.

1973 בישראל (ה'תשל"ג – ה'תשל"ד) הייתה השנה בה חגגה ישראל 25 שנה, מיום היווסדה. האירוע הבולט בה היה פרוץ מלחמת יום הכיפורים. מדינות ערב אז החליטו לצאת למלחמה שהפתיעה את אגף המודיעין של צה"ל, שלאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת-הימים בשנת 1967, לא צפה את פתיחתה. אני זוכרת שלא היה לנו כל-כך קשה לעזוב את אירן. גם המסע  עצמו לא היה מסובך, כי טסנו במטוס  ותוך מספר שעות היינו בארץ- ישראל. עלינו לארץ כמעט בחוסר- כל . היה לי מאד קשה להתרגל  לאנשים בארץ-ישראל ולמנהגיהם. נחתנו בלי לדעת שצפויה להיות מלחמה בארץ. המלחמה רק עזרה לנו להרגיש יותר בארצנו ולהתאקלם יותר מהר בארץ.

כאשר הגענו לארץ, שיכנו אותנו בירושלים, בשכונת 'גבעת-שאול' ושם אני גרה עד היום. כשעלינו לארץ לא עבדתי והייתי עקרת- בית, לעומת בעלי שכן עבד. כיום אני סבתא וגם סבתא רבה, יש לי נכדים ונינים. אני אוהבת בשעות הפנאי לסרוג ולרקום.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר, התמונות נאספו מרשת האינטרנט מויקיפדיה.