מאגר סיפורי מורשת

שמי יוספה, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, יחד עם נכדי יהלי לו סיפרתי על ילדותי בגלות.

כשאני אומרת "גלות" הכוונה היא לאו דווקא למקום מחוץ לישראל אלא למקום שנשלחו אליו כל מיני אנשים לא רצויים על ידי השלטונות כמו מתנגדי משטר, פושעים למיניהם או סתם חפים מפשע שנקלעו בדרך. כזו הייתה משפחתנו שנשלחה לגלות לסיביר הקרה ללא כל עוול בכפה.

נולדתי בשנת 1949 בבסרביה שנכבשה על ידי הרוסים מרומניה שנחשבה כארץ קפיטליסטית. במסגרת "ניקיון" האזור מגורמים "מזיקים" בעיניי הכובשים הרוסים נשלחו אלפיי אנשים חפים מפשע לגלות בלי שום הסבר או נימוק.

את אימא שלי ואותי הוציאו מבית יולדות ובליווי חיילים חמושים העבירו לקרונות המיועדים לבהמות. כך במשך שלושה שבועות נסענו בקרונות אלה לסיביר הרחוקה. אני לא הפסקתי לצרוח, במשך שלושה שבועות לא קילחו אותי אפילו פעם אחת, העור שלי התקלף ונשר כמה פעמים, האוויר היה דחוס, לא היו שירותים.

פעמיים ביום היו עוצרים את הרכבת, מוציאים את האנשים החוצה ומורים להם לעשות צרכים כשהם יושבים במעגל גדול ומסביב עומדים חיילים חמושים. אמי סיפרה לי כמה בושה, השפלה ורמיסה הם חשו. כשבסוף הגיעו ליעדם, הורידו אותם באמצע היער ואמרו לבנות בקתות עץ עד הערב כי האזור שורץ זאבים. ולא שיקרו, כל הלילה יללו הזאבים סביב הבקתות. וכך אחוזי פחד ואי ודאות, לא מבינים למה ומה נפל עליהם היו צריכים האנשים להתחיל חיים חדשים בתנאים בלתי אפשריים, בלי לדעת מה מצפה להם מחר ובלי להבין במה פשעו ולמה זה מגיע להם. לנו נאמר שהוגלנו לצמיתות לכן לא הייתה ברירה אלא להילחם על מנת לשרוד ולבנות חיים נורמליים עד כמה שזה היה ניתן.

לאט לאט התקדמנו, עברנו מיער לכפר ומכפר לעיר. אבא שלי היה בן אדם משכיל ולמרות שהייתה הנחיה לא להעסיק את הגולים בעבודות אחראיות וחשובות נאלצו המקומיים להיעזר בו ובכישוריו. כך חיינו במשך חמש שנים. יש לי הרבה זיכרונות מהתקופה: האוכלוסייה המקומית לא התייחסה אלינו יפה, הינו בעיניה מין מצורעים, קראו לנו "יהודונים", הילדים תמיד הציקו ולעגו לנו. אני זוכרת תחושת זרות, בדידות, שונות ואומללות. מטען קשה במיוחד לילד שעתיד להתמודד עם החיים.

אחרי מות סטלין שהיינו קורבנות של מדיניותו, החלתנו להילחם על חפותנו. זה לא היה פשוט מכיוון שהמקום היחיד בו יכולנו למצוא צדק היה מוסקבה, עיר הבירה, אבל בתור גולים אסור היה לנו לנסוע לשום מקום. בסוף עברנו על החוק ואבא שלי ואחיו הדוד שלי נסעו למוסקבה לחפש צדק.

לא היו לנו הרבה תקוות אבל חיים הוכיחו שצריך להיות אופטימיים ולא לאבד תקווה. וכך יום אחד בהיר כחודש אחרי שאבי ודודי חזרו ממוסקבה, קראו לנו לתחנת משטרה והודיעו כי אנחנו משוחררים.

קשה לתאר במילים את האושר שחשנו, היה קשה להאמין שזה קרה. קיבלנו את החיים שלנו בחזרה.

בשנת 1973 הצלחנו לעלות ארצה, מקום שבו בפעם הראשונה חשנו תחושת בית ושייכות. גם פה היו קשיי קליטה והסתגלות אבל כבר היינו מכושלים, ידענו מה זה באמת קשה, ולכן קיבלנו הכל בפרופורציה. החוויה הקשה שחווינו בגלות בסיביר ליוותה את כל אחד מאתנו כל החיים, אין ספק שזה השפיע על בניית זהותי אבל אני בחרתי לא להיות מרירה וכועסת אלא לחשוב: מה שלא הורג – מחשל!

הזוית האישית

סיפורה של סבתא יוספה תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי ע"י הנכד יהלי.

יוספה השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי בשנה שעברה 2019, הנה קישור לסיפורה:" טבילת האש"