מאגר סיפורי מורשת

ילדות בבויידעם

קוראים לי חיה. אני קרויה על שמה של סבתי, אימו של סבי, שקראו לה "חייע". השם השני שלי הוא "שיינה", כי סבתא שלי לא הייתה יפה, ואני הייתי יפה "שיינה", פרושו 'יפה' באידיש. שם המשפחה היה שמחוני, מלשון שמחה. נולדתי באוקראינה בשנת 1940, שנה לפני מלחמת העולם השנייה. אני זוכרת שלפני המלחמה הייתי שרה ומדברת, אך כשפרצה המלחמה הפסקתי לדבר ולשיר. באוקראינה יש לי אח שגדול ממני ב- 3 שנים ואחות צעירה שנולדה אחרי המלחמה. בזמן המלחמה התחבאתי 3 שנים בבויידעם מהגרמנים. יהודי אוקראינה סבלו מפוגרומים ואנטישמיות גואה שהגיעה לשיאה במהלך מלחמת העולם השנייה, במהלכה קהילות יהודיות רבות נרצחו והושמדו. ב- 19 בספטמבר, 1941, התקדמו הנאצים מזרחה בברית המועצות (מבצע ברברוסה) עד כדי הגיעם לפאתי קייב, בירת אוקראינה.

קייב נכבשה על ידי הארמייה השישית והקורפוס ה- 29 של הוורמאכט. בטרם הכיבוש הצליחו יותר מ- 100,000 מתוך 160,000 יהודי העיר להימלט ממנה. מטה הצבא הנאצי הכובש התמקם ברחוב קרשצ'טיק במרכז העיר, וב- 24 בספטמבר, 5 ימים לאחר כניסת הנאצים לקייב, התפוצצה בו פצצה שהממה את הכובשים. האזור כולו נסגר ואזרחים עוכבו לחקירה, אך פצצה נוספת שהתפוצצה דקות לאחר מכן גרמה לפאניקה ומנוסה כללית של הנאצים והאזרחים שרוכזו. בימים שלאחר- מכן התפוצצו פצצות נוספות ברחוב קרשצ'טיק, תוך שהן פוגעות והורגות גרמנים ואזרחים אוקראינים רבים. לאחר תום מלחמת העולם השנייה התברר כי האחריות לפיצוצים הייתה של קבוצת אנשי נ.ק.ו.ד. (השירות החשאי הסובייטי), שהושארו בקייב הכבושה על מנת לחבל בכוחות הנאצים.

ב- 26 בספטמבר נערכה ישיבה, בה הוחלט לחסל את כל יהודי קייב כתגמול על פעולות החבלה. ב- 28 בספטמבר, 1941, פורסמה ברחבי קייב מודעה של פלוגת התעמולה 637 בדפוס הארמייה השישית, בגרמנית, באוקראינית וברוסית בזו הלשון: "על כל היהודונים המתגוררים בקייב וסביבותיה להתייצב בשעה 8:00 בבוקר יום שני, 29 בספטמבר, 1941, בפינת הרחובות מלניקובסקי ודוחטורוב (על יד בית הקברות). עליהם לקחת עמם מסמכים, כסף, חפצי ערך, בגדים חמים, לבוש תחתון וכדומה. כל יהודון שלא יבצע הוראה זו ויימצא במקום אחר כלשהו, יירה. כל אזרח שייכנס לדירות שפונו על ידי היהודונים ויגנוב רכוש, יירה". אמרו לי מאוחר יותר, שכולם חשבו שהכוונה היא לגירוש היהודים מהעיר.

בשעה היעודה ואף לפניה התייצבו עשרות אלפי יהודים במקום, ההמונים שהגיעו הופנו לאורך רחוב מלניקובסקי לעבר בית-הקברות היהודי שבפאתי האזור, אשר גודר בתיל יחד עם חלק מבאבי-יאר, ושמרו עליו השוטרים וחיילי הוואפן אס אס מהזונדרקומנדו, וכן שוטרים אוקראינים. משחצו את השערים הצטוו האנשים להשאיר את חפציהם שיועמסו על "קרון מטען" לכאורה. הנאצים לקחו קבוצה קטנה של אנשים בכל פעם והעבירו אותם קדימה, קולות ירי נשמעו במרחק והאנשים החלו להבין מה התרחש באמת – אך למי שרצה לחזור כעת כבר היה מאוחר מדי. הנאצים לא אפשרו יציאה חזרה מבעד לשערים למי שמסמכיו זיהו אותו כיהודי. קבוצות של 10 אנשים הובלו מראש התור בכל פעם דרך "מסדרון" של שתי שורות חיילים נאצים אשר הכו אותם באכזריות באלות אל תוך אזור שבו נצטוו להתפשט מבגדיהם ולהתייצב על שפת הגיא, מקום שבו נורו ונפלו מטה אל תוך הגיא, ששימש כבור ירי.

אחת הניצולות הבודדות היא דינה פרוניצ'בה שעדותה מופיעה בספרו התיעודי של אנטולי קוזנצוב "באבי-יאר". לפי דוח של האיינזצגרופן, 33,771 יהודים נטבחו ב- 29 וב- 30 בספטמבר (ח' וט' בתשרי ה'תש"ב) בבאבי-יאר. זה היה כנראה מבצע ההשמדה הגדול ביותר בשואה שבוצע תוך תקופה כה קצרה, אך בזאת לא הסתיים הרצח בגיא. במהלך השנה שלאחר הרצח הובלו לבאבי- יאר והומתו שם בהריגה 15,000 יהודים נוספים, שנתפסו בעיר ובסביבתה. (ויקיפדיה). על הרקע הזה והזמן האיום הזה אני גדלתי ושמעתי עליו פעם אחר פעם מפי הוריי.

הדבר היחיד שהיה לי באותה תקופה הייתה בובה שקיבלתי בגיל 7 והיא הייתה כל עולמי. בתור ילדה, לאחר המלחמה, אהבתי לרקוד ולשיר והיום אני עדיין אוהבת ריקודי-עם שנותנים לי המון סיפוק. אחרי המלחמה כולם דברו בבית באידיש אז כל השירים שאני זוכרת מילדותי היו באידיש. בחגים ביתנו תמיד היה פתוח לרווחה ואורחים רבים באו אלינו. בזמנו היינו משחקים בחבל, ב- 5 אבנים, עם החרצנים של הפירות ומחבואים, וגם היה לי אוסף של עטיפות שוקולד. באוקראינה, לא הייתי בצבא, כי בנות לא היו מתגייסות לצבא ובנים שהלכו לאוניברסיטה היו פטורים מהצבא. אני למדתי בתיכון ולאחריו למדתי בבית- הספר לאחיות. אבי הציע לי ללכת ללמוד בבית- ספר לאחיות. למדתי שם וכל השנים עבדתי כאחות. האירוע הכי משמח בחיי היה- שהתחתנתי. אבי הכיר לי את בעלי והתחתנו בשנת 1964. הייתי אז בת 24. כעבור שנה נולדה לי בתי הבכורה והאירוע הכי עצוב בחיי היה כשבעלי נפטר לפני 15 שנה, הוא מאוד חסר לי.

העלייה לארץ

עליתי לארץ עם בעלי והבת שלי בשנת 1972, ממש לפני מלחמת יום-כפור, בארץ נולדו לנו עוד- 2 בנים. מלחמת יום-כיפור הייתה קשה עבורי, היא החזירה אותי אחורה, למלחמת העולם השנייה ולבויידם שבו התחבאתי במשך 3 שנים. המלחמה חיזקה את הציונות שבאנו ואת הקשר שלנו לעם ולמולדת שלנו. אני גאה להיות יהודיה בעם- ישראל. אני מרגישה שבאיזשהו מקום ניצחתי וניצחנו את כל מי שמנסה להשמיד אותנו כול השנים. כיום יש לי ארבעה נכדים מקסימים ואני רווה נחת מהם ומילדי. אני הולכת להתעמלות פעמיים בשבוע, מתנדבת בבתי-חולים, רוקדת ריקודי-עם והולכת להרצאות.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.