מאגר סיפורי מורשת

ביולי 1941 כאשר נולדתי, נקראה ישראל "פלשתינה, א"י הייתה תחת שלטון המנדט הבריטי. נולדתי,  להורי ברכה, אוסלקה ושמואל פוקס, שעלו מפולין בתחילת שנות ה-30 בעליה הרביעית/חמישית. העלייה לארץ הייתה משאת נפש, חלום שהתגשם.

 

עבורי, שנולדתי כאן  בארץ, זו מולדת, בית, עבר ועתיד. בגלות פולין נותרו בני המשפחה של הורי: הוריהם , אחים ואחיות, אחיינים , דודים ובני דודים. כולם עד אחד נרצחו בשואה. הם איבדו את כל משפחתם  ונותרו לבד בעולם ואנחנו , אחי ואני, היינו הכל בשבילם וגדלנו בבית אוהב ותומך. ביתנו היה בית בדירת דמי מפתח בת 2 חדרים בדרום ת"א. הוריי ואנחנו: אחי ואני, ארבעתנו גרנו בחדר אחד ובחדר הסמוך גרו 3 בחורים. השירותים והמטבח היו משותפים.

סבתא יפה ואחיה עם האבא, סבא רבא שלי ז"ל

 

 

לא אשכח את המהומה שקמה כאשר אחד הבחורים התקלח באמבטיה שבה שט לו דג הקרפיון שאמי קנתה לארוחת השבת. תמיד התארחו בביתנו אורחים בני עירם של הוריי, קרובים ורחוקים, שהגיעו לארץ ולא היה להם בתחילה לאן ללכת. במקום הצר והקטן תמיד הייתה נפתחת המיטה המתקפלת שהייתה מוכנה לצורך זה והאורחים הפכו בין לילה לבני בית ולבני משפחה.

 

בילדותי הבריטים דאגו לעניינים השוטפים בניהול הארץ ובשיטור. היינו רואים אותם ברחוב בבתי הקפה ובשפת הים . הארגונים ההגנה, האצ"ל והלח"י שהגנו ושמרו על הישובים והביאו לארץ מעפילים, הכשירו לוחמים וניהלו מאבק בבריטים למען הקמת מדינה יהודית

 

כתגובה הגיעו לארץ חיילים בריטים שערכו מצוד אחרי פעילי המחתרות הללו. ידיד משפחתי יעקב הטמן ז"ל שהיה חבר באצ"ל נתפס והוגלה לקניה וכששוחרר הגיע ישירות לביתנו…אני זוכרת את ההתרגשות והחיבוקים.

 

כשהייתי בערך בת 5, היו מופיעים מפעם לפעם החיילים הבריטים, חוסמים את שני צידיי הרחוב ומכריזים על עוצר. אין יוצא ואין בא. בזמן העוצר היו החיילים מסתובבים ברחוב ועושים חיפושים בבתים. אני זוכרת, את היום בו עמדו 2 חיילים כאלה בפתח דלתנו. אמי בחלוק ביתי, אחי  הפעוט נישא על ידיה ואני הקטנה צמודה לרגליה. אמי מדברת ומדברת, הצליחה לשכנע אותם שאין להם בשביל מה להיכנס. ידעתי על הנשק של אחד מידידי הורי, איש אצ"ל, שהיה במחבוא מאחורי הארון. באינסטינקט של ילדה, הבנתי שזה מה שהם מחפשים ושמחתי שהלכו.

 

לא אשכח לעולם את אותו בוקר בו הניה וולק, שכנתנו האהובה עמדה בתור לקניית מצרכים במכולת, בהפוגה שבעוצר כשאפשרו לתושבים לצאת לזמן קצוב לקניית מצרכי מזון. הניה עמדה בתור הארוך ובדיוק כשהגיע תורה להיכנס עצר אותה חייל בריטי כשהוא מנופף במקלו ומכריז שנגמר הזמן ושעל כולם לשוב לבתיהם. הניה המבוהלת והנרגשת התעלפה והועברה במצב קשה לבית חולים, שם נפטרה כעבור 3 ימים. בתה של הניה, מיכל, מילינקה, הייתה לי כאחות גדולה מאז לידתי ועד כניסתי לתיכון. נשארנו בקשר חם כל השנים עד פטירתה בגיל 85. היא נפטרה בשנת 2012.

 

הייתי ילדה בת 6 ואחי בן 3. האו"ם עמד להצביע ולהחליט אם תקום מדינה יהודית בארץ ישראל. הורי ישבו בחדר מול מכשיר הרדיו הגדול וציפו בהתרגשות לשידור בו ישמעו איך מתנהלת ההצבעה ומה תהיה התוצאה. אחי ואני לא הבנו על מה מדובר על אף שהורינו השתדלו להסביר. מרגע שהתחיל השידור ישב אבי עם דף נייר  ובכל פעם שנציג של מדינה כלשהי היה אומר"כן" "yes",  הורי הגיבו בהתפרצות של שמחה.

 

אבי רשם על הדף… וכך רשם 33 בעד, 13 נגד ו-10 נמנעים. כשהוכרזה התוצאה קפצו הורי ממקומם וקראו בקול גדול: "יש מדינה עברית !!! יש לנו מדינה !!!"

 

אחי הקטן לא הבין על מה מדובר וחיפש בחדר כשהוא שואל: איפה ?? איפה יש פה מדינה??? הורי התלבשו והלבישו אותנו וחיש מהר יצאנו מהבית, שהיה בדרום תל אביב, ברח' וולפסון. יצאנו לכוון ככר מגן דוד, ברחוב אלנבי. כשהגענו כבר היו שם מאות אנשים שרקדו במעגלים. אני ואחי הורמנו אל-על על כתפי הורינו וחזינו במראה המדהים של שמחה אמתית.

    

אבל…כבר למחרת בבוקר התברר שעוד רחוקה הדרך.. הערבים לא קבלו את ההכרעה באום והחלו בפעולות איבה ובמלחמות…                           

 

בתאריך 29 לנובמבר 1947, י"ז בכסלו תש"ח, האו"ם הצביע על סיום המנדט הבריטי, על תכנית החלוקה והקמת מדינה יהודית, השמחה הרקיעה שחקים, אנשים יצאו במחולות ברחובות ואני על כתפי אבי צופה בהם נרגשת הערבים דחו את התכנית ופתחו במעשי איבה, קרבות ויריות מהשכונות הערביות. מ"חסן בק"' ומ "אבו כביר" ירו על ביתנו וקיר המרפסת היה נקוב בכדורים.

 

מיטתו של אחי שאול הייתה צמודה לקיר, מתחת לחלון, וערב אחד החליטה אמי להעביר את אחי לישון במיטה המתקפלת שפתחה בפרוזדור. בדיוק באותו לילה התנפץ החלון שמעל המיטה ו 2 כדורים פגעו בכרית. זה היה ממש נס ! אחי ניצל !! הורי לא רצו להפחיד ולהבהיל אותנו אבל היו מאד מאופקים ורציניים כל אותו היום.

 

עם סיום המנדט הבריטי, ביום ששי ה' באייר תש"ח, 14.5.48, בשדרות רוטשילד 16 בתל-אביב הוכרזה הקמת המדינה ע"י דוד בן גוריון ומועצת העם. הארגונים היהודיים שנלחמו במנדט הבריטי: ה'הגנה', ה'אצ"ל' והלח"י התפרקו מנשקם  והוקם צבא ההגנה לישראל צה"ל.

 

מדינות ערב הצטרפו לערביי ארץ ישראל ונלחמו נגד ההכרזה. כבר למחרת  נהרגו  למעלה מ – 150 מתושבי תל אביב בהפצצת מטוסים מצריים. מטוס מצרי תקף את מבני חברת החשמל שהיו לא רחוק מבית ספרי "יבנה". בת כתתי אביבה שגרה ברחוב שהופצץ נהרגה. כך כילדה בת כ-7  חוויתי הלם, צער וכאב על חברה שאיננה. הימים היו קשים ואני זוכרת את המתיחות בבית כאשר תותח של צה"ל פגע באניית המעפילים "אלטלנה" שעגנה מול חופי ת"א ובה נשק ואנשי אצ"ל שחלקם נפגעו, אבל בחרו להצטרף לצה"ל כדי למנוע מלחמת אחים.

 

למרות כל הסערות הללו הייתה לי ילדות יפה. כילדים זו הייתה המציאות שלנו. דלתות הבתים היו פתוחות והשכנים היו כבני משפחה. אמנם צעצועים כמעט שלא היו לנו, אבל היינו מאד יצירתיים, שיחקנו במשחקים שאנחנו יצרנו ובמשחקי רחוב. בביתנו האזנו לרדיו, כשיר ענק 60x 40 לא אשכח את השירים שהיום אני מתרפקת עליהם בגעגוע, כמו "כלניות". השיר שבעטיו קראנו כך לחיילי המנדט "כלניות" שחבשו כומתות אדומות. השיר "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה", "נבנה ארצנו ארץ מולדת" ועוד ועוד ….

 

חיממו  אז את החדרים בחורף בתנורי נפט. ובישלו את האוכל בפתיליה ופרימוס. כאשר מחלק הנפט היה עובר עם עגלתו ברחוב וצועק: נפט, נפט !  הייתי יורדת עם אמי לקראתו עם פח למילוי. את האוכל שמרו במקררים עם קרח שקנו הורי בבית הקירור . כשרצינו לבלות היינו מטיילים ברגל עד הים כדי לאכול תירס מהילדה היפה שעמדה שם עם דוד רותח או לשתות גזוז בקיוסק ולאכול גלידה ב"ויטמן". כאלה היו החיים.

 

מלחמת העצמאות בה ניצחנו הסתיימה בתאריך 20.7.49 בחתימת הסכם שביתת הנשק ומדינתנו הרחיבה גבולותיה מעבר לגבולות החלוקה. גבולות הנקראים היום: "הקו הירוק". ימי ראשית המדינה לא היו קלים. היה מחסור בכל, אבל הרוח הייתה אופטימית.

 

היום כאשר אנו חוגגים כ- 67 שנות עצמאות, על אף כל המלחמות והייסורים שעברנו, כדאי שנביט ונראה את הדברים הנפלאים  שיצרנו כאן: בתעשייה, בכלכלה, בטכנולוגיה, בהייטק ובחיים האישיים שלנו. כשמדינת ישראל קמה היו בה כ 650,000 תושבים. היום האוכלוסייה מונה למעלה מ- 8 מיליון נפש.

 

ישראל מקבלת בזרועות פתוחות כל יהודי שרוצה לבוא אליה. הארץ היא ביתו של כל העם היהודי. לא נשכח לעולם את חיילינו שנתנו את נפשם במלחמות ובזכותם המדינה קיימת. ביניהם קרובי משפחתי :סא"ל שמוליק חץ מפקד טייסת הפנטומים 'האחת' שנפל במלחמת ההתשה וחיים בר גיורא שנפל במלחמת יום כיפור.

יהי זכר כל חיילינו ברוך !!!