מאגר סיפורי מורשת

סבא איציק מספר על ילדותו:

"שמי איציק, נולדתי בשנת 1933 בתל אביב, בישראל. היה לנו בית חם ונעים. שמרנו וחגגנו את חגי ישראל ולכל חג היה את המאכל המיוחד שלו. אמי (סבתא רבתא שלך) הייתה מבשלת לנו אוכל טעים מאוד בסגנון מזרח אירופאי. נולדתי בארץ ישראל. הוריי דברו אתי ועם אחי בעברית, בינם לבין עצמם דברו ביידיש . מרדכי -היה שמו של סבא רבא שלך, והדסה היה שמה של סבתא רבתא. שניהם נפטרו לפני שנולדת. מרדכי נולד באוקראינה והדסה נולדה בליטא, הם הכירו בישראל ונישאו זה לזו. אני הייתי בן בכור להורי, דור ראשון בארץ. הורי היו עולים –חלוצים ועבדו קשה בבניית הארץ בקיבוץ וכו'."

סבא הוא יליד תל-אביב ,ולמד בגן דוגמאי, שם הגננת היה תרצה קטינקא שעבדה אחר-כך כמורה ומדריכה בסמינר לוינסקי. סבתא פגשה את סבא בביתה של חברה משותפת בשכונת נוה צדק בתל אביב. סבא עבד במשרד טכני הנדסי. הוא אהב ונהנה מאוד מעבודתו ואף המשיך לעבוד בהתנדבות גם לאחר פרישתו לגמלאות.

סבתא ריביק סיפרה לי במפגשים של התכנית גם היא על ילדותה:

נולדתי בתאריך 8 בנובמבר בבית היולדות "הדסה" בתל- אביב. יש לי זיכרונות רבים וטובים מביתי ומתקופת ילדותי. הייתה לי אחות שהייתה גדולה ממני ביותר מעשר שנים ושמשה לי דמות לחיקוי. גדלתי בבית חם ואוהב. למרות שהתנאים הפיזיים לא היו קלים, גדלתי על נתינה ועזרה רבה לזולת, התחשבות וכבוד הדדי. זכור לי במיוחד האופן בו חגגנו את חגי ישראל. היינו נפגשים במסגרת המשפחה המורחבת וחוגגים יחדיו בשמחה. כמו כן זכורים לי אירועים והתנהגויות משמעותיים בחיי .לדוגמא, הורי נהגו לעזור לנזקקים. אחד מהם היה מהנדס – חסר בית. אבי דאג לרכוש עבורו תלושי כניסה לבית מרחץ ואמי הכינה עבורו ארוחה חמה בכל יום בביתנו, דבר שכרוך היה בעבודות נקיון וחיטוי יום יומי לאחר לכתו.

השפה המדוברת בבית הייתה עברית. ההורים שוחחו בינם לבין עצמם ברוסית. אני נהגתי להפריע להם בכך שדרשתי שידברו בעברית בלבד. כיום אני מצטערת שנהגתי כך, הפסדתי את ידיעת השפה הרוסית. סבתי וסבי (סבתא רבתא וסבא רבא שלך) – שמעון וציפורה, חיו בישראל. הם עלו מברית המועצות בראשית המאה העשרים. לעומתם, סבי וסבתי מצד אבי חיו באוקראינה. לצערי לא הכרתי אותם. במשך תקופה ארוכה התכתבנו. הוריי עזרו להם כפי יכולתם ושלחו להם חבילות דרך ארצות אחרות, ולא ישירות דרך ישראל. אני התכתבתי עם סבי אברהם בעברית (הוא ידע היטב את השפה אך ברור שאין זו השפה העברית המוכרת לך והמדוברת כיום). זכור לי שהוא כתב לי רק בימי שלישי והחל כל מכתב בזו הלשון: "לנכדתי היקרה שלא תסולא בפז, ביום המכופל בכי טוב "…

אני מאוד גאה בשמות בני משפחתי :סבא רבא רבא שלך: אברהם. סבא רבא וסבתא רבתא שלך: יעקב ורחל. סבא וסבתא שלך: יצחק ורבקה. כולנו זוגות תנכיים.

בבניין בו גרתי, רבו הילדים בני גילי. נהגנו לשחק יחד במשחקי בית ובמשחקי חוץ כמו כדור, מחבואים, תופסת, חבל, קלאס ועוד. בחצר ביתנו גדל עץ תות גדול, נהגנו לטפס עליו, לקטוף תותים ולאכלם. בכיתה ד' הצטרפנו לתנועות הנוער. הקפדנו להופיע לפעולות, נהנינו מהטיולים ובחופשות מביה"ס יצאנו לעבודה התנדבותית בקיבוצים.

את סבא איציק פגשתי בבית חברה בעת שלמדנו יחד והתכוננו לבחינה. מאחר וכמעט לא היו מכשירי טלפון בבתים פרטיים, הגיעו לביתה קבוצת חברים שקיבלו חופשה מהצבא. ברור שאת הלימודים הנחנו בצד. אותה פגישה הולידה פגישות נוספות רבות. נהנינו לבלות יחדיו בטיולים משותפים, בערבי זמר ותרבות. בין חברי הקבוצה התפתחה חברות נאמנה ויפה. עם חלקם הקשרים ההדוקים נמשכים עד היום.

בתקופת לימודי עבדתי בספריה העירונית של תל-אביב. באותה שנה נפתחה הפקולטה לספרנות באוניברסיטה העברית בירושלים. אני קיבלתי מלגה ללמוד בה אך מאחר ודודתי שהייתה פרופסור בספריית הקונגרס בארה"ב, נשלחה מטעם אונסקו לפתוח את הפקולטה והייתה חברה בוועדת הקבלה, דחתה את מועמדותי (מהסיבה הברורה שמס' המקומות מצומצם והמועמדים שלהם עדיפות,רבים). עבדתי שנים רבות כמחנכת. אהבתי מאוד את עבודתי ונהניתי ממנה מאוד ! לאחר שנות הוראה התמניתי למנהלת בית-הספר בו עבדתי . כיום אני גמלאית. לא הפסקתי ללמוד באוניברסיטת ת"א, גם במהלך שנות עבודתי וגם כיום.

הזוית האישית

הנכד גיא: אני חושב שתכנית הקשר הרב דורי שומרת על העבר המשפחתי.

סבא ואני