מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1959 בעיר דושמבה שברוסיה, עלינו לארץ בשנת 1990.

כשהייתי בת שלוש ואחי היחיד, סרגיי, היה בן שנה, חיינו ברוסיה ואימא שלנו התייחסה אלינו בצורה קשה.

אבינו אהב אותנו מאוד, אבל עם אימא היה קשה לחיות. אני זוכרת אירוע אחד במיוחד:

יום אחד, היה גשם בחוץ וחשוך מאוד ואימא שלנו השאירה אותנו לבד ברחוב. אני זוכרת שבכינו ובכינו, היינו רק תינוקות אז. אבינו חזר הביתה ולא מצא אותנו. הוא התחיל לדאוג ויצא לחפש אותנו. הוא שאל את השכנים והם לא ידעו דבר. פתאום הוא רואה שני תינוקות על הכביש. הוא ניגש אליהם ורואה שאלו ילדיו. אבינו שמח מאוד, אך גם כעס והיה עצוב על שאימנו זרקה אותנו לרחוב. לאחר מקרה זה, אבי לקח את סרגיי, אחי, לביתו ואותי הוא השאיר אצל הסבתא. סבתא שלי היא זו שגידלה אותי למעשה. סבתי אהבה אותי מאוד ודאגה לכל מחסורי.

 

כשהגעתי לגיל מצוות, סבתי לימדה אותי לנקות, לבשל, לסדר ולהיות ממש כמו אימא. בגיל 20 התחתנתי עם יהודה, בעלי. נולדו לנו שלושה ילדים:

מקסים, שהיה ילד חכם ונבון.

דיאנה, שהייתה יפת – תואר

ואלברט, שהיה שובב ומצחיק.

ההפרש ביניהם לא היה גדול, בין מקסים לדיאנה היה הפרש של שנתיים ובין דיאנה לאלברט הפרש של חמש שנים. ההפרש בין הבכור לבן הזקונים היה שבע שנים. כשהייתי בת31 עלינו לארץ – ישראל, בעלי, אני ושלושת הילדים.

ברוסיה כולם קראו לנו: "יהודים לכו לארץ – ישראל". אז החלטנו לעלות. בהתחלה גרנו אצל דוד של בעלי בתל- אביב. אחר- כך עברנו לראשון לציון ואנו מאוד שמחים שהגענו לארצנו. פה אף אחד לא אומר לנו: "לכו מכאן". פה אנחנו מרגישים בבית.  הדבר הקשה ביותר בעלייתנו, היה השפה, שבגללה גם היה קשה למצוא עבודה במקצוע שלנו. אבל חוץ מזה הקליטה בארץ הייתה טובה.

 

תשע"ו