מאגר סיפורי מורשת

 אני זהבה גלזר ירום, נולדתי בישראל ב-1949 עם תום מלחמת העצמאות בתל-אביב. בכורה משתי בנות להורי ברוך ודבורה גלזר, גם הם ילדי הארץ. גרנו בצפון תל-אביב על גדות הירקון בסמוך לנמל.

אני זוכרת את הבניין שבו גרנו (רחוב אוסישקין 8) בן 3 קומות עם חדר אמבטיה ושירותים המשותפים לכל דיירי הבניין. לכל משפחה הוקצב יום לרחצה. ואני זוכרת את סבי שגם הוא גר באותו הבניין, מבעיר את הדוד המים בעזרת עצים על מנת שיהיו לנו מים חמים לאמבטיה. באותם ימים גרנו כל המשפחה, אבא אימא והבנות בחדר אחד.

בסביבות גיל 5 עברנו לגור ברמת-גן. עברנו לבניין גדול  לדירה בת 3 חדרים עם חדר אמבטיה ושירותים משלנו.

לכיתה א' נרשמתי לבית ספר יהלום, ובתחילה למדתי אחר הצהריים, מכיוון שלא היה מספיק מקום לכל הכיתות. הלימודים חולקו למשמרת בוקר ולמשמרת אחר הצהריים, בהמשך השנה ניבנו עוד כיתות ועברנו ללמוד בבוקר, כמו שלומדים היום.

בבית הספר מאוד אהבתי את שיעורי החינוך הגופני והספורט שנקראו אז בשם: שיעורי התעמלות. אהבתי גם את שיעורי המלאכה שבהם למדנו כל מיני מלאכות יד כגון: תפירה, רקמה, סריגה, אריגה ונגרות. באותם המים היו לנו שיעורי תזונה שבם למדנו על המזון, למדנו להכין כריכים וסייענו בהכנת האוכל במסעדת בית הספר. בבית הספר הייתה מסעדה שבה הייתה אפשרות לילדים לאכול ארוחת צהריים בתמורה לתשלום סמלי. אנו התלמידים, למדנו ועזרנו בהכנת הארוחות, בהגשה ובפינוי.

 אחרי הצהריים, התקיימה בבית הספר פעילות במסגרת "בית התלמיד". שם היו מורים ומדריכים שעזרו בהכנת שיעורי הבית, כמו כן, התקיימו שם חוגים כמו: התעמלות, ריקודי עם, דרמה, שח-מט ועוד, כך שהילדים יכלו להישאר בתחומי בית הספר עד שעות אחר הצהריים המאוחרות.

כשהייתי ילדה, בביתי היה מקרר אך לא היה מקפיא, ועל-מנת לשמור את המוצרים במצב תקין, היינו משתמשים בגושי קרח.

מדי יום היה עובר ברחוב עגלון עם סוס ועגלה, שעליה היו מונחים גושי קרח גדולים. העגלון היה מצלצל בפעמון יד ומכריז על מרכולתו, והיינו יורדים לקנות קרח. אפשר היה לקנות חצי בלוק, רבע או שליש. העגלון היה שובר את הקרח עם גרזן לפי הכמות שביקשו. בזמן שבירת הקרח היו ניתזים חתיכות קרח ואנחנו הילדים היינו לוקחים את חתיכות הקרח ומוצצים אותם כפי שהיום מוצצים קרטיב רק בלי המקל.

 אוטו קרח

 באותם הימים היו מחלקים את החלב בבקבוקי זכוכית. אני זוכרת שבערב היינו שמים את בקבוקי הזכוכית הריקים מחוץ לדלת הבית, בתוכם היינו משאירים את סכום הכסף הנדרש. בבוקר היינו מוצאים בקבוקי חלב מלאים שהביא החלבן מוקדם מאוד בבוקר. בימים שלא היה לנו כסף לשלם היה מגיע החלבן בסוף השבוע לערוך חשבון ולגבות את המגיע לו.

כשהייתי ילדה נהגנו לשחק בחצר הבניין. לא היו עדיין טלוויזיות, וגם לא מחשבים, רק למעט מאוד אנשים היה טלפון קווי בבית. הטלפון הסלולרי עדיין לא הומצא. כשסיימנו את כל מטלותינו, ירדנו לשחק בחצר: מחבואים, מחניים, תופסת גולות, אולר, בנו "גשר מזהב" שבע אבנים ועוד. טיפסנו על עצים, התרוצצנו על גגות הבתים הנמוכים עד שההורים קראו לנו: "הביתה! כבר חושך!" – ארוחת ערב מקלחת ולישון.   

בדיוק היום כשמעלים את הסיפור שלי למאגר סיפורים בבית התפוצות אני חוגגת את יום הולדתי, בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדי עילי

היה לי כיף גדול!

במהלך מפגשי תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר רמת חן הקדשנו מפגש מיוחד לסיפורו של חפץ בחרנו להעלות את סיפורה של המפה הרקומה ששרדה את השואה תוכלו לקרוא את הסיפור בקישור