מאגר סיפורי מורשת

אסתר כהן מספרת:

לפני שנים רבות, הורי שהיו חברים בתנועת נוער בית"ר הכירו והפכו לחברים. לאחר תקופה החליטו להתחתן.

לזוג נולדה הבת הראשונה במשפחה שעד אז נולדו בנים שמחה וששון, אבי שהיה בעל עסק מצליח ופעיל בתנועה יחד עם אימי התחילו לגבש רעיון לעלות לארץ ישראל. אחר שהנאצים הגרמניים חדרו לטוניסיה והחלו להפציץ בתים. גם ביתה של סבתי הופצץ ומהרחוב ראתה אימי יחד עם סבתי את מטבחה חצוי, כאב חזק הציף אותם וסבתי וסבי חיפשו מקום לגור. 

  

כשנתיים לאחר שהבת הראשונה נולדה נולדתי אני,אבל התארגנותם של הורי הייתה בעיצומה, כשהייתי בת כחודשיים שלושה עזבנו את טוניסיה המשפחה הצעירה נפרדה מהמשפחה הגדולה, לאימי היה אבא ואח רופא בעל תפקיד חשוב בקרב האנשים שהיו בכל טוניס, ואבי שהיו לו אם, שלושה אחים ושתי אחיות. שני אחיו הגדולים היו עורכי דין מפורסמים אחת האחיות הייתה סגנית רופא עיניים וכל הפרדה הייתה קשה אבל אנשים צעירים עם רעיון ציוני כזה אף אחד לא יכול היה למנוע זאת .

 

הפלגנו למחנה מעבר במרסיי שבצרפת. לאחר מספר חודשים והתארגנות חברתית החליטו הורי שכיגיעו לארץ ישראל ישלחו את הילדים לגדול בקיבוץ והם יתגייסו לצבא לעזור במלחמת עצמאות.

 

כשהגיעו לארץ ישראל לנמל חיפה הועברו כולם למחנה עולים בפרדס חנה. עם רצון כל כך חזק התגברו על כל קשיי הקליטה והתנהלות עם שתי ילדות צעירות כל כך ציפו להמשך הדרך. אז הודיעו להם שלצבא לא יוכלו להתגייס מפני שהם בעלי משפחה והם עוברים לצפת. הגענו לצפת לבית אבן על הר שהיו בו שני בתים, שהדיירים הקודמים(ערבים) עזבו ולא שבו. הורי שוב החלו להתארגן  ולחפש אפשרויות לרכישת מצרכים ולהכרת הסביבה בחצר היו עצים, עזים ואפילו חמור, בבית לא היה חשמל ולא מים זורמים את המים היו צריכים לשאוב מהבאר שמתחת לבית. בחורף אימי הייתה ממלאה שלג בדלי ומחממת על פתיליה כדי לקלח אותנו. היו צריכים לשכוח מכל זה ולהתרגל  לחיים החדשים ולתנאים המציאותיים. בהיותם צעירים וציוניים וידעו את מטרת בואם לארץ קיבלו כל מה שהיה. אימי שלא ידעה אפילו לטגן חביתה (מפני שתמיד העוזרת עשתה בשבילה הכל,) החליטה לטרוף את הביצה לשים על מחבת וכדי לטגן מצד שני (שלא ידעה איך להפוך אותה שמה פח על המחבת ועל זה שמה פחמים  וכך נאפתה החביתה. 

 

על אבי הייתה דאגת הפרנסה לא קלה גם היא, הורי קיבלו שטח גדול בעמק מתחת לבית. השטח היה נטוע עצי פרי וערוגות מלאות בירקות ללא ספק פרנסה טובה יכולה הייתה להיות משטח פורה כזה אבל אבי שיצא לעבודת החקלאות בחליפת גברדין מחויטת ובלי מושג בעבודת כפיים כזו אמנם ניסה אבל מהר מאוד אחרי שניסה אפילו להכניס כשותף בעל חנות ירקות אשר הציע לו להתחלק ברווחים אבל תמיד אמר שהתנובה לא נשאה שכר. אז הציעו לו ערבים לקטוף את הזיתים מהעצים שברשותו ולהתחלק איתו בשמן הזיית שיופק מהזיתים אז אבי נאלץ לעבור את הלילה בביתם וכך היה שותף לעבודתם אבל פרנסה לאורך זמן לא הייתה. ואז הציעו לאבי להתגייס לעבודת סלילת הכבישים באזור עבודה קשה מאד אבל זו הייתה הזדמנות כנראה גם ללמוד את השפה. לאחר זמן מה הציעו לו לעבוד במאפיית מצות שהעבודה נעשתה בעיקר בלילה ואז היה חוזר בבקר עם שיברי מצות בכיסים ונתן לנו לנשנש. לאחר זמן מה אבי התייאש והחליט לבקש עבודה אחרת. הציעו לו להתגייס למשטרה, אז נסע עם הרבה תקווה ליפו והתגייס למשטרה. חזר הביתה עם מדים והודיע שהוא שוטר

 

אחרי מספר חודשים הודיעו לאימי שאביה מאד מתגעגע ומבקש לעלות לארץ ישראל ולחיות יחד איתנו ולא משנה איפה אנחנו גרים, אבל סבי היה אדם מבוגר ולא יכול היה לעזור.

 

אחרי מספר חודשים נודע להורי שאימי שוב בהריון וצריכה הייתה להתמודד עם יותר קשיים ובכל  זאת המשיכו את מטלות היום שהיו יותר ויותר רבות כמו למשל שאחותי הייתה צריכה ללכת לגן אבל הגן היה במרחק של שני הרים ואז אימי שמה את אחותי על החמור וליוותה אותה לגן וחזרה הביתה ובצהרים הייתה צריכה לחזור ולקחת אותה מהגן. יום אחד אני שהייתי בת פחות משנתיים שיחקתי בחצר ועקץ אותי עקרב בבוהן של רגלי אימי שמה אותי על הבטן ההרה שלה ורצה לעזרה ראשונה, אז חזרתי חבושה והייתי צריכה להיות במעקב. כעבור מספר

חודשים התברר לאימי שהיא שוב הרה, שמחה רבה, אבי קיבל את הבשורה וייחל להולדת בן, כעבור תשעה חודשים שלחו מברק לאבי שאימי בחדר לידה. אבי שהיה צריך שוב לעשות את הדרך היה כולו תקווה הגיע לבית החולים ואז היומנאי החל לדבר איתו ושאל כמה ילדים יש לו בבית ובעודו מדבר איתו היה כבר בקשר טלפוני עם חדר הלידה ואז שאל את אבי מה אמרת, יש לך שתי בנות? ועוד שתיים נולדו, תאומות השמחה הייתה גדולה מצד אחד אבל המלאכה הוכפלה.

 

בינתיים אבי חזר ליפו לעבודה ואז אימי שלחה לו מכתב ובקשה שימצא בית במרכז הארץ ולא חשוב שיהיה אפילו צריף והעיקר שהוא יוכל לחזור כל יום הביתה כדי שיוכל לעזור לה. ובאמת כעבור זמן מה הגיעה משאית העמיסו את כל תכולת הבית עלינו כולנו ואחרי דרך ארוכה ומיגעת הגענו לצריף ברמלה. כשקצת גדלתי שמעתי שהורי שהגיעו לצריף גילו שהשכנים שגרו בחלק השני של הצריף השתמשו בו לשכן שם את העזים שלהם, ואז היה על הורי לנקות הכל ולארגן את הבית למגורים .

 

הבית היה עם שני חדרים פינה לבישול ומקלחת צמודה השירותים היו בחצר. אמנם הייתה גינה גדולה אבל הבית היה קטן מאד לאחר תקופה לא ארוכה הוסיף אבי חלק גדול לבית שהייתה בו אמבטיה מטבח מרווח וסלון גדול. מאוחר יותר כשגדלתי גיליתי שאת ביתנו מקיפים המון שכנים ומאחר שמאז היותי קטנה הייתי מאד סקרנית ובכל הזדמנות חקרתי באיזו שפה הם מדברים, מה הם אוכלים ומה מספר הנפשות במשפחתם ? התברר לי שזהו באמת קיבוץ גלויות. היו לנו שכנים, טורקים ובולגרים עירקים מרוקאים… בקיצור כמעט מכל רחבי העולם האמת שזו הייתה לי ילדות שונה לחלוטין מהיום.

 

אחד מהזיכרונות, שזכורים לי ממש כחוויה הייתה ימי שישי שכמעט כל משפחה שלחה אחד מבניה או בנותיה למאפיה השכונתית לאפות מגש עם איזה שהו מאפה ואז היינו מספרים בעודנו ממתינים שהמאפה  יאפה. וכך למדנו על המאכלים שאוכלים בביתם. ביום שישי בערב ארוחת ערב חגיגית ובדרך כלל השכנה הייתה מתארחת בביתנו, היינו שרים ורוקדים אימי שהיה לה קול נפלא הייתה מתרצה ושרה לנו שירים עד שדמעות היו נקוות בעיניה.עוד זיכרון שחרוט בזיכרוני הוא שהשכנים הבולגרים היו סבא וסבתא אבא ואמא ובת אחת. המשפחה יכלה להרשות לעצמה לקנות לילדה תפוח עץ וביקשו ממנה לאכול בבית אבל היא תמיד חיפשה חברה אז יצאה החוצה ועמדה לידנו ואכלה, אימי שלא יכלה להרשות לעצמה לקנות לנו תפוחים קנתה לנו קולורבי קילפה ונתנה לנו לנגוס בו וכשיכלה להרשות לעצמה קנתה תפוח אחד וחילקה לארבע חלקים לכל אחת מאיתנו רבע.

 

זכור לי גם המקרר שהיה בביתנו שצריך היה להכניס לתא למעלה גוש קרח שבקיץ היה נמס מהר ולפעמים היינו מחכים למוכר הקרח עד למחרת המצרכים היו לפעמים מתקלקלים מחוסר קרח, גם את החלב היה החלבן עובר בשכונה וצועק שנצא לקנות חלב במיכלים. באותה דרך היה עובר מידי פעם עגלון והיה מוכר בדים. אימי שלא ידעה לתפור אבל רצתה לתפור לבנותיה בגדים קנתה מכונת תפירה קנתה בדים והחלה לתפור לנו עם הרבה העזה הצליחה לתפור לנו חצאיות, חולצות ומיני דברי לבוש . כל זה היה כל כך מוצלח ששכנות באו וביקשו את הדרכתה, גאווה רבה.

 

לבית הספר הלכנו כל בוקר בקבוצות קטנות בית הספר בכיתות הראשונות היה קרוב לבית, אבל לאחר מכן העבירו אותנו לבי"ס מרוחק יותר שלהגיע אליו היינו צריכים לעבור דרך כל מיני שכונות והדרך הייתה רחוקה ובכל מזג אויר, לי היה מעניין מאד לראות איך אנשים מתנהלים בבתיהם, איך היו מבריקים את הסירים שנצצו בשמש אחרי שבת והוציאו שטיחים ושמיכות לאוורור בחוץ. וכך בכל בית היו מנהגים אחרים.  מה שהחליט אבי מטעמי זהירות שאחרי הלימודים אנחנו משחקות בגינה, אבל תמיד היו כל בנות השכונה באות לשחק איתנו בחצר, דבר שהגביר את הדמיון שלנו והמצאנו משחקים רבים.

 

כשמלו לי שש שנים קיבלנו מכתב מהמשפחה שלנו בצרפת ובטוניסיה והודיעו לנו שהם מזמינים אותנו לבקר אותם. הם שלחו לנו כרטיסים והסדירו את כל ההוצאות. סבי התנגד ולא היה מוכן לעשות את כל הדרך שוב אז הורי הסדירו לו מקום בבית אבות בפרדס חנה שהיה המקום הטוב ביותר. אנחנו הפלגנו למרסי שבצרפת במשך ההפלגה הארוכה התפנקנו מאחר ולא היו ילדים רבים על האנייה.

 

אני זוכרת, שנתנו לנו תפוחים כאוות נפשנו ולפעמים היינו נוגסים בתפוח ומשליכים לים כדי לראות את האדוות בים. וכשהגענו לצרפת התבשרה אימי על מות אביה היה מאד עצוב, אבל הורי לא רצו לצער אותנו ולא סיפרו לנו כשראינו אימי בוכה הבנו שמשהו קרה לסבא שלנו. כעבור שבוע המשכנו את הביקור בצרפת היה חוויתי כל יום בילינו בכל האתרים המרשימים לאחר חודש בערך הפלגנו לטוניסיה למשפחה של אבי שם היה קיץ  בילינו הרבה בחוף הים התארחנו בבתי האחים והאחיות של אבי התפנקנו וקיבלנו מתנות רבות זו הייתה חוויה בלתי נשכחת.

 

במלאות לי עשר שנים נולדה לנו אחות ואז היינו חמש בנות. אני מאד אהבתי לטפל בה, לטייל איתה בעגלה, להאכיל אותה ולשמור עליה כשהורי יצאו. כעבור מספר שנים כשחלק מהשכנים החלו לעבור דירה הנהירה הייתה לעבור לשיכון וגם הורי עברו. מאז הכל היה שונה הקשרים היו בדרך כלל בין השכנים הקרובים באותה כניסה. 

אלה זיכרונות ילדותי מאז החיים  השתנו…