מאגר סיפורי מורשת

שמי שושנה (שושי) אני קרויה על שם אימא של אבי ז"ל. שם המשפחה שלי לפני נישואי היה ציקורי (לסבי היה שם משפחה ציגורי והם שינו לציקורי), ציקוריה הוא תחליף לקפה.

נולדתי בעכו בתאריך 28.2.1955, בת שנייה במשפחה. אחי גדול ממני בשבע שנים. כשהייתי קטנה הרגשתי שהוא שומר עלי. בעכו חיינו בבית ערבי. מחוץ לבית היו לנו שני חדרים: מטבח ושירותים. בחצר היו סוס ועגלה (היום לבן שלי יש חווה טיפולית של סוסים בטירת צבי… זהו סוג של סגירת מעגל) ואבי מכר בקבוקי סודה שעברו מילוי בבית החרושת שלו ושל שותפיו.

כילדה קטנה, הייתה לי בובה ועגלה שהוריי קנו לי כשהייתי בגן והיא קיימת עד היום. אהבתי לאסוף כל מיני דברים: מפיות, זהבים, בולים, מחזיקי מפתחות וגולות. חלק מהאוספים קיימים עד היום.

בחגי ראש השנה אמי הייתה אופה עוגות, עוגיות שמרים וגבינות שמאוד אהבתי. בשמחת תורה ובפורים אמי בישלה כרוב ממולא וגם היום אני ממשיכה עם המנהג.

בית החרושת למילוי בקבוקי סודה

כשהוריי עלו ארצה הם הגיעו לעיר העתיקה עכו, שם הם גרו עם עוד משפחה נוצרית באותה הדירה. אבי ניסה לעבוד כרפד במרפדיה עם קרוב משפחה. אחרי זמן מסוים, הוא הרגיש שזה לא מתאים לו והחליט לסיים עם העבודה ולחפש עבודה חדשה. הוא מצא עבודה חדשה ופתח עסק עם עוד שישה שותפים: בית חרושת למילוי בקבוקי סודה בעיר עכו. בית החרושת היה קטן, חלק עבדו בתוך בית החרושת ומילאו בקבוקים בסודה, וחלק יצאו לחלק לחנויות מכולת שהיו פזורים בעיר בעכו. בעיר היו עוד בתי חרושת למילוי סודה, ואבא שלי עבד בעיר החדשה ולא בעיר העתיקה (שם גרו הרבה ערבים).

לאבי הייתה אורווה קטנה בגינת הבית שהתאימה לסוס אחד, והיה מקום להכניס עגלה. עם עלות השחר אבי היה יוצא מוקדם לשוק המקומי של העיר שבו היה בית החרושת, שם נפגשו כל העובדים ושם היתה חלוקת עבודה, הם העמיסו את העגלות עם הסוסים וכל אחד יצא לדרכו לשווק את בקבוקי סודה. עם הזמן כל הסוסים עברו מהבתים הפרטים לחווה טיפולית של איש בשם אדם. החווה הזו הייתה מיועדת גם להלנת סוסי עבודה וכל עובד היה אחראי על טיפול בסוס, לנקותו, להאכילו. מהחווה היו יוצאים עם העגלות ונוסעים לבית החרושת של בקבוקי הסודה, ושם העמיסו על העגלות ארגזי עץ שהיו מלאים בעשרה בקבוקים. לאחר השימוש בבקבוקי הסודה, היו מחזירים את הבקבוקים למיחזור נוסף, כי הבקבוקים היו עשויים מזכוכית. בתוך בית החרושת היו גלונים של גז. בקבוקי הסודה מולאו מהגלונים של הגז, בעבודה ידנית: אדם אחד היה ממלא את בקבוק הסודה בצורת הברגה ידנית, וסוגר בסגירה ידנית. עם השנים התקדמו ובמקום עגלה עם סוסים עברו לנסוע ברכב טנדר (שהיה לו ארגז פתוח מאחורה).  לאחר תקופה הוחלט לסגור את בית החרושת והם עברו להיות סוכנים של חברת קריסטל מפרדס חנה. שם היה בית החרושת של החברה הזו. היו מגיעים משאיות עם משלוחים של בקבוקי שתיה של חברת קריסטל. הסוכנים ובניהם אבי מכרו את השתייה למכולות ולסופרים.

כילדה הייתי עוזרת לאבי. לפני פסח, הייתי מכינה פתקיות של "כשר לפסח", את הפתקיות הייתי גוזרת ומכניסה בתוך קופסת נעלים, הקופסה הייתה מגיעה לבית החורשת ושם החברים של אחי הגדול היו באים לעזור לנקות את בקבוקי הסודה לקראת פסח, והם היו מדביקים את הפיתקית "כשר לפסח". בילדותי הייתי מצטרפת לחלק מהנסיעות של אבי וחווה את החוויה של יום עבודה בשטח. הנסיעה הייתה בכל הזמנים, גם בימי החורף של קור וגשמים, וגם זמנים של חום, חוויה שזכורה לי מאוד לטובה.

אחד הזכרונות הטובים שלי, היו שאבי הגיע לבית הספר, אסף את כל ילדי הכיתה ועשה לנו סיבוב על הסוס והעגלה. זה היה מאוד מיוחד עבורי והשאיר לי ולחברי תחושה טובה. לפני מספר חודשים זכיתי ליזום מפגש מרגש עם כל חברי הכיתה מבית הספר היסודי, עברו 52 שנים מאז כיתה א', וחברי ממש זוכרים את אותו אירוע מיוחד שנשאר חקוק בזיכרונם ובליבם.

כתבה על המפעל למילוי סודה של אבי

הזוית האישית

רנן: סבתא למדה אותי דברים שלא ידעתי על חייה ונהניתי מהמפגשים איתה.

שושי: תודה על הזכות להיות שותפה לתכנית הקשר הרב דור. נהניתי להגיע למפגשים שנתנו לי הזדמנות להיזכר בזיכרונות ילדותי ולספר אותם עבור נכדי וחבריו. חשוב לי שישמעו על הקשרים הרב דוריים, שקיימים במשפחתנו, ואף שיכירו עוד סיפורים, יש לזה משמעות חשובה עבורי. המפגש הבין דורי באופן אישי, חיבר אותי יותר לנכדי רנן: היה לנו זמן איכות ביחד ויכולתי להעביר לו חוויות ילדות שלי שאותן חוויתי, בנוסף שמחתי לשתף את החבר של רנן שראה נכונות להקשיב ולשאול שאלות ולכתוב, הרגיש שהוא בעניינים, וגם על זה אני רוצה להודות.

אני שמחה שעבודה זו תהיה מזכרת לכל נכדי, על החוויות שלי כילדה. תודה לכל הצוות היקר שהוביל, שאל שאלות, מיקד לעיקר הדברים, אתם עושים עבודת קודש.

בהערכה רבה, שושי גרוס.