מאגר סיפורי מורשת

שמי קלריס יוסף, נולדתי בשנת  1956 ברומניה, בעיר בוקרשט. עלינו לארץ בשנת 1959. 

סיפור ילדותי בנהריה

קרית חוף – שכונה חדשה שהוקמה זמנית בצפון נהריה, מעבר לאזור התעשייה לא הרחק מהכניסה לקיבוץ אכזיב לאחר שהמבנים שנותרו במעברה התמלאו שוב בעולים והיה חסר מקום לעולים החדשים. היו אלו אסבסטונים דו משפחתיים הסדורים בשורות שורות. אמנם הדירות היו קטנות בני כ- 40 מ"ר אך היו בתוך הדירה שירותים, מים זורמים וחשמל.

עליתי ארצה בינואר 1959, יחד עם הורי נתן ז"ל וחוה תיבדל לחיים ארוכים ואחותי הקטנה ממני בשנה וחצי. ישר כשירדנו מהמטוס העבירו אותנו לנהריה כי ההורים של אבי, כלומר סבי שלמה וסבתי אסתר, גרו כבר שם משנת 1950 יחד עם אחותו של אבי חנה ובעלה ינקו. המשפחה לא הייתה מוכנה שנגור לידם כי פחדו שהורי יהיו נטל עליהם לכן שלחו אותנו לגור בשכונת קרית חוף. הדיור היה זמני עד למעבר לשכונה שהייתה בבנייה. קרית חוף שכנה ליד הים ובקיץ היה חם ולח וריח הים ובחורף קר רוחות עזות מהים.

לא היה לנו כלום. הורי הגיעו עם מזוודה אחת ובה כמה בגדים. כשעזבו את רומניה לא נתנו להם לקחת אתם כלום, אפילו את הבובה שלי ואת העגילים שהיו על האוזניים שלנו. אמי הצליחה להבריח את העגילים ולי יש אותם עד היום. בגלל שהגענו בלי כלום קיבלנו מהסוכנות 4 מיטות ברזל ומזרנים מקש, מקרר קטן שהמקפיא היה צריך לשים בו קרח, שולחן, ארבעה כסאות וקצת סכו"ם.

גרנו בשכונה זו, עולים מפולין, ממצרים ומרומניה וחיינו בהרמוניה. הייתה חנות מכולת אחת למצרכי יסוד ובית כנסת. אל הגנים ובתי הספר היו מסיעים את הילדים לשכונות הוותיקות.

גרנו בקרית חוף כשנתיים ואחר כך העבירו אותנו לשכונה שנקראת שכונת טרומפלדור.

אסבסטונים בקרית חוף

שכונת טרומפלדור – ממוקמת ליד קיבוץ סער. השכונה החלה להיבנות ב- 1953 כדי לתת דיור לעולים שעדיין היו במעברה. היו בה מבנים חד קומתיים ( דירות רכבת) בתים דו משפחתיים בדרום ושיכונים כשבכל כניסה בשיכון 4 דיירים. אנחנו קיבלנו שיכון כניסה 2 קומה 2 ואתנו היו עוד 2 משפחות לייבוביץ ואיצקוביץ ומשפחת בוזגלו. היינו מרקם של רומנים ומרוקאים וחיינו טוב. לא ידענו מה זה אשכנזי ומה זה ספרדי, חיינו בהרמוניה ובילינו אחד אצל השני תמיד ואם היה חסר משהו תמיד ביקשנו מאחד השכנים ותמיד קיבלנו את מה שרצינו. כמובן שהחזרנו את מה שלקחנו. גם פה קיבלנו את הדיור מהסוכנות וגם פה קיבלנו מיטות ברזל מזרני קש ושמיכות שחורות.

כשהגענו לשכונה אבי התקבל לעבוד במפעל אסבסט "ישאסבט" ואמי במפעל הבשר "זוגלובק". הורי עבדו קשה מאוד כדי לספק לנו את הצרכים הבסיסיים, אוכל ובגדים. אחותי מונה ואני היינו מחליפות בינינו בגדים, וכשהנעליים היו קטנות קצת, היו חותכים את הקצה כך שהאצבעות יצאו החוצה. אבל עם כל זאת היו לנו חיים יפים ונהנינו מהדברים הקטנים שכן קיבלנו.

אני הגעתי לשכונה בגיל 5 והתחלתי כאן את גן החובה. אני זוכרת את הגננת אהובה ואת עוזרת הגננת פרחה, זוכרת שהיה לי כייף עם החברים החדשים שאול, שמעון סטולרו, מרגלית אורלי תקווה ג'אקין קורן אלברט אסולין ועוד ילדים מהשכונה ששכחתי כבר את שמם.

גן חובה

אני זוכרת גם את בית הספר היחיד שהיה בשכונה, את כיתה אלף כשכיתות ו' באו ולקחו אותנו מהגן בתהלוכה בתופים ובשירים ישר לכיתה (זו היית הליכה של רבע שעה) ואת המורה דניאלה שקיבלה אותנו בחיוך. אני זוכרת שהיה כיף בבית הספר, זוכרת את שיעורי כלכלת הבית ואת התורנויות במטבח בית הספר, שהיה מאכיל את הילדים ארוחה חמה במחיר סמלי ואת שיעורי המלאכה, למדנו רקמה ותפירה, בקיצור היה ממש כייף בבית ספר היסודי. בהפסקות היינו משחקים בקלאס, גומי, חבל וג'ולים, בנים ובנות, תופסת ומחבואים וחלק היינו יושבים יחד ומעבירים צחוקים.

כיתה א'

אני זוכרת ילדות יפה בנהריה בשכונה. הורי עבדו כל היום ואנחנו היינו בבית הספר וגדלנו אצל השכנה שקראו לה צ'רנה ואנחנו קראנו לה דודה.

הורי נתן (ז"ל), חוה, אחותי מונה ואני

אני והחברים שאול, דינה, דני, מיכל, אביטל ודליה

הורי וילדי בסלון בטרומפלדור

העשרה

נהריה: (ויקיפדיה) "נַהֲרִיָּה היא עיר במחוז הצפון בישראל, העיר הצפונית ביותר במישור החוף, ממוקמת על חוף הים ועל כביש 4 בין העיר עכו לבין ראש הנקרה. במרכז העיר זורם נחל געתון."

נהריה מאז ועד היום – אתר העירייה: "בשנות ה- 50, קלטה נהריה עולים מרומניה, פולין, פרס, תימן ועירק. מאוחר יותר בשנות ה- 60, נקלטו בעיר עולים רבים ממרוקו. המושבה הקטנה גדלה, הצריפים והפחונים הוחלפו במבני קבע. ב- 1 באפריל 1961, הוכרזה נהריה כעיר על פי פקודת העיריות 1934, ע"י חיים משה שפירא, שר הפנים."

תשע"ה 2015

מורה מובילת תכנית, הילה פלדמן, מנחת תכנית, ענבל ברגב