מאגר סיפורי מורשת

שמי חיים. נולדתי בשנת 1949 בקזבלנקה שבמרוקו למשפחה בת שבע נפשות. אבי צ'ארלס, ואמי רינה זיכרונם לברכה.

במשפחה אנחנו חמישה אחים ואחיות. אחותי הבכורה מרים, לאחר מכן אני, מאיר, שמעון ואלישבע אחותי הצעירה.

החיים במשפחה מרובת ילדים מלאה ברגעים משמחים כמו למשל ארוחת ערב משפחתית ביום שישי סביב השולחן. בימי השבוע נהגנו לשחק ביחד בחוץ כאחים, בעיקר בקבוצות לפי קירבת הגיל. אספנו בולים, טיילנו יחדיו. המשחקים היו משחקים פשוטים לא כמו היום, שיחקנו דמקה, שחמט ובכדור. לפעמים, היו גם מריבות קלות בינינו שנפתרו במהירות.

כעבור חמש שנים היגרו הוריי לברזיל. גרנו בסאו פאולו, ובשנה החמישית והאחרונה גרנו בריו דה ז'נרו. במרוקו המשפחה גרה בקזבלנקה קרוב לים ולדודים שלנו. בשכונה שלנו גרו רק יהודים ולכן כל המנהגים היו דומים, וכמעט ולא נתקלנו בערבים פרט להוריי שעבדו בתוך העיר בסביבה של יהודים וערבים. למדנו עברית וצרפתית. בברזיל גרנו בוילה ולכל ילד היה חדר. החיים היו ברמה גבוהה, היה שפע של כל מה שרק רצינו.

כעבור מספר שנים בברזיל, אמי שכנעה את אבי לעלות לארץ. אמי באה ממשפחה ציונית ומפורסמת וחלומה היה שנגור כמשפחה בארץ ישראל. בשנת 1959 עלינו ארצה למעברה באור עקיבא.                                          הגענו ארצה בהפלגה מריו דה ז'נרו באנייה בשם "פרובנס". ההפלגה נמשכה כשלושה שבועות, עברנו דרך סנגל באפריקה, ברצלונה בספרד, גנואה באיטליה וירדנו במרסיי בצרפת.

לאחר המתנה של שבוע עלינו על אנייה בשם תאודור הרצל וכעבור שבוע הגענו לחיפה. ההפלגה בים הייתה חוויה מדהימה שבעקבותיה התאהבתי בים וכך כאשר הגיע זמן הגיוס התגייסתי לחיל הים.

את ילדותי ביליתי במעברת אור עקיבא כילד מאושר. כאשר הגענו לארץ גרנו בצריף קטן, שבע נפשות בשטח של 39 מ"ר ושירותים בחוץ. למרות הפער הגדול בתנאים היינו משפחה מאושרת כי אימא שלי אמרה שארץ ישראל זוהי המדינה שלנו, כי היינו מאוד ציוניים. למרות הפערים הכלכליים והקשיים הייתה לי ילדות מאושרת ושמחה. תוך שלושה חודשים מהעלייה לארץ התחלנו לדבר עברית. להורים לקח עוד כמה שנים לדבר בעברית.

מילדותי למדתי שיש לנו בחירה לשמוח גם בתנאי מחייה קשים וצפופים. השיעור שאני רוצה להעביר לילדי ולנכדי הוא שהגישה שלנו לחיים מכתיבה לנו איך נרגיש במצבים שונים, המלצתי היא להיות אופטימיים ולראות את הטוב בכל דבר.

בילדותי נהגתי להסתובב עם האחים שלי וחברים שלי ביער האקליפטוס שליד המעברה. היה שם עץ מיוחד ששורשיו בלטו מעל הקרקע ונהגנו לשבת על השורשים וליהנות מהסביבה.

היו לא פעם מקרים מרתקים בהם נפגשנו עם חיילים מחטיבת "גולני" שנחו ליד העץ הזה לאחר מסע מפרך. נהגנו לדבר עם החיילים ולשמוע בצמא את סיפוריהם הנפלאים על השירות בגולני ועל האימונים המיוחדים שלהם. הם נהגו לשתף אותנו במנות הקרב שאכלו. סיפורים אילו קירבו אותנו לצבא והגבירו את אהבתנו למולדת. לימים, עברתי הרבה פעמים ליד העץ המיוחד ובת צחוק עולה על פני שמחברת אותי אל העבר והילדות שלי במעברה.

היום כשאני נזכר בילדות שלי עולים לי רגשות של שמחה, התרגשות ושל ההצלחה הגדולה שאליה הגעתי עם השנים. ייתכן ואם הורי לא היו עולים לארץ חיי היו נראים אחרת לגמרי.

הזוית האישית

רותם: מאוד נהנינו לקחת חלק בתכנית הקשר הרב דורי. אני למדתי המון על ההיסטוריה של משפחתנו, החוויה הזו הייתה מאוד מעניינת ומרתקת.