מאגר סיפורי מורשת

שמי אביבה לוץ ונולדתי בארץ, ביוני 1953, הרביעית מבין שמונה ילדים במשפחה. שנות ילדותי עברו עלי במעברה ב' באשקלון, והן זכורות לי כשנים יפות, גדושות בחוויות מעצימות. עם סגנון חיים שפג מן הארץ.

הוריי, ילידי העיר כירכוכ ( kerkuk) השוכנת בחבל כורדיסטן שבצפון עיראק, עלו ארצה בשנת 1951. איתם עלו שתי אחיותיי הגדולות, שהיו אז פעוטות, מלכה וכרמלה. הם הגיעו לארץ עם מזוודה בודדת ובה בגדים ונעליים.

הורי, כזוג צעיר, השתייכו לשושלת של משפחות בנקאים וחיו בעושר בל יתואר. אולם שלטונות עיראק החרימו את כל רכושם, כמו לכל היהודים שעזבו ועלו ארצה.

עם הגעתם לארץ הם קיבלו אוהל, ב"שער העלייה", כמו מאות אלפי משפחות שעלו ארצה באותם ימים. כעבור מספר חודשים נולד באוהל אחי, על-ידי מיילדת שהוזעקה למקום. אמא גזרה אחת או שתיים משמלותיה הרחבות והארוכות ותפרה בגדים לתינוק הזעיר, מבעוד מועד. כעבור שנה המשפחה עברה עם עולים רבים מהאוהל ל"מעברות" אשר הוקמו ברחבי הארץ. משפחתי גרה בצריף במעברה ב' באשקלון.

תעודת מעבר – "לסה פאסה" וכתוב בה בצרפתית וערבית. תעודת המעבר שללה מהיהודים את הזכות לדרוש את רכושם מהשלטונות העירקים. את התעודה קיבלו הוריי כשעלו ארצה, עם אחיותיי, בשנת 1951 מעירק.

זכרונות וחוויות חיי בתקופת ה"מעברה":

הזיכרון הכי רחוק שלי מתקופת ינקותי הוא "חוויית סוף העולם". צריפי המעברה שלי שכנו באזור מישורי, מעין עמק גדול, ומסביב היו גבעות, שדות ועצים לרוב אך במרחק רב מאוד מהצריפים. בהיותי פעוטה, כשהבטתי סביבי, הייתי בטוחה שהעצים הנשקפים באופק, סביב, הם סוף העולם.

שבת אחת, כשהייתי בגיל גן, לקחו אותי אחיותיי הגדולות לטיול, רחוק מהבית (בתפיסה של פעוטה ההולכת ברגל, זה מרחק עצום). אט אט, בהדרגה, עלינו והתקרבנו אל אותם שדות ועצים שעל הגבעות. מה רבה הייתה הפתעתי ותדהמתי, כאשר גיליתי אז, שיש מרחבים נוספים, ואותם עצים באופק שנצפו מקרבת הצריף שלי, אינם סוף העולם כמו שחשבתי.

במעברה לא היו תשתיות מים. במספר נקודות ובמרחק מה בין הצריפים, היו כמה נקודות של ברזים, ואלה היו מקור המים ששימשו את דיירי הצריפים. מים מולאו מהברז הקרוב שבחוץ בגיגיות, סירים, דליים וקערות. הם שימשו לשתייה, בישול, ניקיון, מקלחות, כביסה ועוד. כך למשל, כדי להתקלח, מולאה גיגית במים חמימים. לתוכה הוכנס הילד כדי שאימא או אבא יקלחו אותו.

גם תשתיות חימום לא היו. מים חוממו במיכל פח ענק שהונח בחצר על זוג אבנים גדולות, ומתחת למיכל  גזרי עצים שהודלקו. הבית חומם בעזרת מנגל, בו הניח אבא גחלים שאסף מגזרי העצים השרופים שחיממו את מיכל המים. המנגל הוצב במרכז הצריף, כשאנו הילדים הוכנסנו כבר למיטות, ואחד ההורים נוכח, מטעמי בטיחות. עד היום מנגל עם פחמים מעורר בי נוסטלגיה.

תאורה, בלילה ובחושך השתמשו בעששיות כדי להאיר את הצריף. בלילה מחוץ לצריפים לא הייתה תאורת רחוב ועם רדת החשיכה, חושך מוחלט ירד על כל הסביבה.

קירור,  לקירור אוכל השתמשו במקרר שקורר בלבני קרח ענקיים. אבל האוכל נשמר רק לאותו היום, כמו הצידנית לפיקניק שאנו מכירים. המקרר אז היה דומה קצת למקררים שאנו מכירים כיום, אבל קטן יותר, עם דלת אחת, ותא בחלק העליון בפנים, אליו הוכנסה לבנת הקרח. גודלה בערך כגודל לבנת בניין.

לבישול השתמשו בפתילייה שזו כירה ניידת, הבנויה ממיכל נפט בו טבולה פתילה ומעליו מסגרת מתכת. את הקצה העליון של הפתילה מדליקים ע"י גפרור, והפתילה בוערת. על מסגרת המתכת שמעל, מניחים את כלי הבישול ומבשלים. בדומה לעששית, היה צורך למלא בנפט את המיכל בתחתית הפתילייה, בכל פעם שהנפט התרוקן.  יצוין כי הבישול היה איטי, בשונה מהכיריים שאנו מכירים כיום בבתים שלנו.

תחבורה – במעברות לא נסללו כבישים וכלל לא היו מכוניות לרוב המשפחות. נהגו לנסוע בעגלות הרתומות לסוסים או חמורים. גם מוכר גושי קרח או הנפט השתמשו בעגלה רתומה לסוס כל אחד, ועברו בין הצריפים כדי למכור.

משחקי בובות,  לילדות לא היו בובות קנויות, כי למשפחות היה מעט כסף. אז אנו הילדות נהגנו להכין בעצמנו בובות וליהנות מהמשחק איתן. בובה דמוית דחליל, עשויה משני מקלות, לראש השתמשנו בפקק. לקחנו שאריות בד מהשכנה התופרת, והכנו בגדים לכל בובה. בקיץ סיבים מקלחי תירס שימשו לשיער על ראש כל בובה. אהבנו את הבובות שהכנו והן היו יקרות לליבנו.

כשהגעתי לכיתה ב' עברה המשפחה, שאז כבר מנתה שמונה ילדים, לשיכון. אציין כי משפחתי גרה עשר שנים בצריף במעברה.

חוויות  מתקופת השיכון:

בשיכון לא היו גני שעשועים בשכונה, ואנו הילדים המצאנו משחקים בעצמנו. בשדה הקרוב לבתים, ניכשנו, בעזרת המבוגרים, את העשבים והקמנו מגרש משחקים, כולל שערים למשחקי כדור שונים. לא רחוק משם הייתה גבעה ענקית. היא הייתה גבעת הילדות שלנו הילדים. הגבעה הייתה מלאה בעצים ענקיים שנתנו צל וחלקם היו עצי פרי שצמחו פרא. נהגנו לשחק בצל העצים ולקטוף דומים וחרובים. הגדולים יותר,  קטפו סברס בעונת הקיץ. בעונות השנה השונות פרחו פרחים. בהמשך להם היו פרדסים ושטחי חקלאות, מהם נהגנו לאסוף פירות או ירקות, לאחר שנגמר הקטיף או האסיף במקום. אנו הילדים נהנינו לעלות לגבעה ולשחק במרחבים העצומים. זו הייתה גבעת הילדות הקסומה שלנו. בימי הגשם או בערבים נהגנו לשחק בשכונה. כשהתחיל להחשיך התקבצנו ושיחקנו בקרבת פנס הרחוב הבודד. השיר "פנס בודד" שכתבו יוסף דר וחיים גורי מתאר את האווירה ואת התקופה שבה גדלתי.

הזוית האישית

הנכד איתי – אני מאוד נהניתי מהתכנית וממליץ לאחרים להשתתף בתכנית. למדתי דברים שלא ידעתי על סבתא. סבתא אביבה – נהניתי לשבת עם הנכד שלי ולשתף אותו בחוויות שלי כילדה.