מאגר סיפורי מורשת

רסיסים

אני הולכת, עקב בצד אגודל, אחרי רותי ורבקה, בנות דודתי, הגדולות ממני. הן מסתכלות למטה, כלפי האדמה, מחפשות. פתאום אני מבחינה במשהו שחור, מפוייח. "הנה רסיס! מצאתי רסיס!" אני מחזיקה את העצם השחור ביד, כל-כך שמחה. מצביעה איתו כדי לקבל אישור "לא, סתם אבן" אני ממשיכה והולכת עיני נעוצות בקרקע.

בנות דודי הבוגרות ממלאות את השקית שבידיהן (שקית שהכינו מנייר עיתון) בגושים שחורים. גם אני רוצה, כל-כך רוצה,לתרום משהו משלי. רותי מוציאה רסיס אמיתי של פגז אמיתי שנפל בחצר שלנו, חצר המקלט. החזקתי אותו בידי זה היה כבד מחוספס, זה היה ברזל – מרגע זה ואילך, ידעתי למצוא רסיסים הייתי אז בת חמש וחצי.

צ'יפס

אותם ימים, ימי מצור בירושלים.

מדי פעם הצליחה שיירה של משאיות משוריינות, משאיות שנעטפו בדפנות של פלדה נגד כדורי הצלפים הערביים שהתמקמו בראשי ההר, להגיע לעיר. בבוקר אחד שמעתי שהצליחה להגיע שיירה. ועוד יותר שמחתי לשמוע שבשיירה יש גם תפוחי אדמה.

אמא של אסתר, דודתי הצעירה, נכנסה למטבחון המקלט וטיגנה עיגולים דקיקים של תפוחי אדמה כדי שיספיקו לכל הילדים ליהושע, לגדי, לרותי, לרבקה, למנחם, ליצחק, לי, ולמושיק. כל אחד מאתנו קיבל פרוסה אחת של לחם, שנאפה בבית, ועליה מונחים עיגולי הצ"יפס. לא הייתה תוספת!

טעמו של הצ"פס הזה לא ישכח לעולם.

יום שישי ד' באייר התש"ח

מנחם, בן דודי, גדול ממני בשנה וחצי אני בת חמש וחצי והוא כל-כך חכם. יודע הכל! אנחנו משחקים בחצר הבית שלנו. חצר גדולה. מקום רחב ידיים למשחקים. בשעת אחר הצהריים האימהות שלנו בבית מתכוננות לשבת ולפתע פתאום בום גדול! אני ילדה, נבהלת והוא "האדון הצעיר" מרגיע אותי: "זה סתם ברוד פחדנית אחת!" (ברוד זה פיצוץ של סלעים במחצבה או באתר בנייה על ידי חומר נפץ. מילת האזהרה: "ברוד") תוך שנייה או שתיים שתי האימהות שלנו רצו למטה, לחצר לאסוף אותנו מיד למקלט ואני אומרת לאמי: "אמא זה סתם ברוד!"

מאותו יום בילינו כשמונה חודשים במקלט.

המאבק בשלטון הבריטי לפני קום המדינה – סיפורו של אלכסנדר רובוביץ'

זה היה ערב ל"ג בעומר, הדוד שלי יצא מהבית ולא חזר. הילדים בירושלים הכינו את הבובות למדורה, ואז במקרה לגמרי, עוברים שני נערים, אחד מהם היה השופט חשין מיכאל כשהיה קטן, ומורידים מאחת מהבובות כובע מצחיה של קצין בריטי. הם הופכים את הכובע, שהרי התכוונו לשרוף אותו, ומהצד השני התגלו רשומות באנגלית האות k/r והשם פאראן. (שמו של קצין בריטי) הם הבינו שהכובע הגיע בדרך מעניינת והסתבר בדיעבד שזה היה תוך כדי מאבק של נער, היו עדי ראיה לכך, עם קצין בריטי. מכונית בריטית עמדה בצד ובסופו של דבר לקחו אותו בכוח במכונית והמכונית  נסעה. הכובע נפל מראשו של הקצין הבריטי במהלך ההתגוששות. מסתבר שהנער היה הדוד שלי, שמאותו יום לא חזר ואין לו קבר. הוא המצבה הראשונה של הנעדרים בהר הרצל.

בדיעבד הסתבר שהוא עבר עינויים קשים מאוד בכדי למשוך ממנו אינפורמציה, אבל הוא לא מסר שם אחד והוא נחשב ממש קדוש. הוא היה בגיל שאסור היה להחזיק נשק, תלמיד תיכון בגיל שעוד לא מחזיקים אקדח, הוא היה ראש חוליה של הדבקת העיתון של לוחמי חירות ישראל ה"מעש".

סבתא שלי והמשפחה לא ידעו בכלל שהוא במחתרת, אבל מנהל ביה"ס של בן דודי, פרופ' אורבך אפרים, הוא חשד בו לפי להט שהופיע בחיבור שכתב על המכבים וארץ ישראל. הוא חשד בו שהיה חבר במחתרת לח"י וסילק אותו מבית הספר. הוא קרא להורים ואמר שהוא דואג לשלומו ומוציא אותו מבי"ס וכדאי שיעבור לעין חרוד, שם היתה לנו משפחה, והוא מספיק חזק באמונתו ולא יקרה לו דבר.

על זה שהוא סילק אותו מבית הספר נפסלה מועמדותו של פרופ' אורבך אפרים, לנשיאות המדינה.

איה הנער / נתן אלתרמן 

ב 13.6.1947, חיבר נתן אלתרמן שיר בעקבות חטיפתו של אלכסנדר רובוביץ בידי המשטרה הבריטית. בלילה שבין ה-12 ל-13.6.2014 נחטפו שלושת הנערים ועדיין לא נמצאו.

איה הנער / נתן אלתרמן 

הזוית האישית

אלכסנדר רובוביץ – קישור לאתר העמותה להנצחת מורשת לוחמי חירות ישראל (לח"י) ובו מידע על אלכסנדר רובוביץ'

כתבה מתוך אתר "הידברות": "היכן אתה אלכסנדר רובוביץ' – תעלומות יהודיות"

בחזרה לרצח שטילטל את היישוב היהודי בארץ ב – 1947 – עיתון הארץ , נובמבר 2015