מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בירושלים, אמי עלתה מעיראק בשנת 1950. אבי עלה שנה אחריה בשנת 1951, משום שהיה במחתרת בעיראק והסתתר מהשלטון הנוקשה וכשהייתה לו הזדמנות עלה לארץ ישראל והתגייס למשטרה. הוא שירת במשטרת ישראל 32 שנה כשוטר בירושלים.

נולדתי בשנת 1958 בשכונת רוממה בירושלים. אני הרביעית בין ששה אחים – ארבע אחיות ושני אחים. היה לנו בית פרטי בסגנון ערבי עם חלונות ענקים ותקרה גבוהה  כ – 4 מטר, היה חדר גדול מאוד שכל המשפחה ההורים והילדים היו ישנים ומשחקים בו. במשפחה הינו ארבע אחיות ושני אחים סך הכל שמונה נפשות בבית הערבי.

בגיל חמש עברנו לבית חדש בשיכון גם בשכונה. הבית היה מול ואדי ליפתא שבו חיו בחלקו ערבים והיה גבול באמצע ששם חיו יהודים. בזמנו ההורים חשבו כי בית לגור בשיכון זה יותר מכובד ויפה.

בשיכון היו לנו הרבה חברים והרבה חויות משותפות. הינו יורדים לליפתא לקטוף תאנים וסברסים ושוחים במעין. מדי פעם היינו רואים את הערבים בצד השני ומדברים איתם. את הפירות שקטפנו הינו מוכרים לתושבי השכונה וקונים בכסף ממתקים. הינו משחקים בדשא של חצר הבניין במשחקים שונים: בגומי, חמש אבנים, תופסת ובמחבואים. היה לנו בשיכון קומת מרתף שבה הינו מארגנים קיטנות בקיץ, בחופשים, בימי הולדת  ומפגשים חברתיים. הינו חבורה מגובשת של בנות ובנים, שעד היום נשארנו חברים.

בחג סוכות כל ילדי הבניין – היינו בונים סוכה משותפת לכל השכנים. היינו אוספים עצים וסכך, שבוע שלם כדי להקים את הסוכה.היינו אוספים כספים כדי לקנות קישוטים לסוכה. בערב החג היו כל המשפחות יורדות לסוכה עם מאכלים מיוחדים מכל העדות. הינו שרים שירי חג ורוקדים עד חצות.

לחגיגת הבר מצווה של אחי הגדול הוא קיבל מהורים מתנה אופניים וכמובן האופניים היו משותפים לכל האחים. זאת היתה חויה אדירה לנסוע  ברחבי העיר בירידות ועליות  וילדי השכונה קינאו בנו ונידנדו להורים שיקנו גם להם וכך התחילה חבורת האופניים שנסעה ברחבי ירושלים.

זיכרונות ילדות ממלחמת ששת הימים

כשהייתי בכיתה ב', פרצה מלחמת ששת הימים. הגענו לבית הספר כרגיל ופתאום בשעות הבוקר נשמעה אזעקה מחרידה כל הילדים היו מבוהלים והתבקשנו לרדת למקלטים. רצנו בבהלה, בבכי וצעקות. פתאום אמי הופיעה ולקחה את אחי ואותי מבית הספר ומשם רצנו לגן של אחותי, לקחנו אותה ורצנו למקלט מתחת לבית.  מעלנו היו הפגזות והערבים ירו מכל עבר משכונת ליפתא ורמות של היום. המקלט היה קטן וכל המשפחות הצטופפו שם. רק להורים מותר היה לצאת להביא אוכל שמיכות ומשחקים.

הינו משחקים צוחקים וישנים יחד. לנו הילדים זאת הייתה חוויה מיוחדת להיות ביחד ואילו ההורים היו מאוד מתוחים ומודאגים. היינו במקלט כשבוע ימים עד שנגמרה המלחמה. צה"ל כבש את העיר העתיקה. איזו שמחה והתרגשות הייתה בעיר, כולם תלו דגלים, בכו וצחקו. הירושלמים נהרו לעיר העתיקה, לכותל המערבי ולשווקים. טילנו בסמטאות וברחובות הצרים. ההורים קנו תבלינים, ירקות ובגדים, שמלות צבעוניות ודברים מיוחדים לבית כלי נחושת: פמוטים וחנוכיות. הערבים התנהגו אלינו מאוד יפה ובכבוד והרגשנו מאוד נוח ונעים בחברתם. בשבתות הינו הולכים עם ההורים לסרט ערבי בקולנוע בסלאח א דין. לא הבנו את השפה כך שהינו מנדנדים לאמי שתסביר לנו והיא כמובן הייתה ממציאה דברים, העיקר שנשתוק.

אני וחברותי התאהבנו בעיר העתיקה הינו נכנסות למנזרים ושומעות את התפילות של הנזירים. היינו יושבות בבתי קפה, הכרנו כל פינה וכל סימטה בעיר העתיקה.

אני ירושלמית ואני מרגישה כי נשמתי שייכת לירושלים ולעיר העתיקה עד היום

הזוית האישית

פרי: מאוד נהנו מהעבודה המשותפת התחברנו מאוד והרגשנו מאוד נוח ואמיתי יחד. פז הוא תלמיד וילד מקסים עם נתינה רבה ויודע להקשיב.

פז: פרי יודעת הרבה על המחשב ועל החיים. היה לנו מאוד כיף אחד עם השני. למדתי הרבה על הילדות שלה והחיים שלה בירושלים.