מאגר סיפורי מורשת

סבא נולד בעירק בעיר הנפט כירכוכ ביום כיפור בשנת 1939. 

 

הוא התחיל ללמוד בגיל 4 בבית המדרש. בבית המדרש למדו ילדים יהודים תורה ולימודי יהדות. עד גיל שמונה שנים למד בבית המדרש. במשך 4 שנים אלה למד לקרוא ולהסביר בתנ"ך. כמובן למד גם לדבר ולקרוא בעברית. כשהיה סבא בן 8  עבר לבית ספר "אליאנס" שהיה בית ספר שבו למדו רק ילדים יהודים. בסוף כיתה אלף, סבא קפץ לכיתה גימל בזכות הידע בעברית ובתנ"ך. סבא למד באליאנס עד הכיתה החמישית ובאמצע השנה  סבא עלה עם משפחתו לארץ ישראל.

 

סבא סיפר לי על לימודיו באליאנס ואחת הנקודות המעניינות הייתה חזרת הילדים מבית הספר לשכונות היהודיות שהיו מרוחקות כמה מאות מטרים מבית הספר. סבא זוכר כי היו מקרים שבהם בסיום בית הספר הילדים היהודיים לא היו יכולים לחזור לבתיהם משום שילדים ומבוגרים ערביים היו זורקים עליהם אבנים ומקלות והיו מונעים את חזרתם הביתה. כדי לוודא חזרה בשלום הביתה, היה שמש (שמש בבית ספר יהודי היה דואג לכל הצרכים של הילדים והמורים) בבית הספר. השמש היה ממוצא ערבי, בעל הדרת כבוד עם זקן לבן ועם תרבוש אדום על ראשו. הוא היה לבוש בשמלת "גלבייה", הולך כ-30 מטר לפני הילדים היהודיים,  ומפזר את הילדים הערביים. כך מאפשר לילדים היהודיים לחזור הביתה בשלום. כך זה היה יום יום. הילדים הערביים פחדו מפניו ולא העזו לפגוע בילדים היהודיים.

 

מקרים נוספים היו כאשר ילד ערבי היה מכה ילד יהודי, הילד היהודי לא היה מסוגל להחזיר לו כי השלטון הגן על הילדים הערביים ולא היה אכפת לו מהילדים היהודיים. מזה אני לומד כמה היו קשים החיים בארץ ערבית של היהודיים בכלל והילדים היהודיים בפרט.

 

עוד סיפורים מעניינים מהילדות בעירק:

סבא גדל בבית מסורתי יהודי וזוכר את התפילות בשבתות וחגים ועד היום זוכר את המנגינות והניגונים. אבא של סבא  למד וסיים אוניברסיטה בעיר בצרה  אנגלית וצרפתית ולאחר מכן התחיל לעבוד בחברת ipc שהייתה חברת נפט אנגלית ועירקית בעיר כירכוכ .

 

אחד המשחקים שהיו אהובים על סבא היה בניית עפיפונים והטסתם באוויר עם חוט דק. סבא היה עולה על גג הבית ומטיס את העפיפונים. הייתה תחרות עם עוד מטיס עפיפונים שיותר מאוחר התברר שהיה ילד ערבי. ותמיד העפיפון של סבא היה מנצח. הסיפור ממשיך עד יום עזיבת סבא ומשפחתו את העיר בגלל שהשלטון בעירק גירש אותם.  בדרכם לארץ באותו יום של העזיבה סבא הלך ברגל מביתו לבית הסבא והסבתא שלו שהיה במרחק של כ- 100 מטר. באמצע הדרך עצר אותו הילד הערבי מטיס העפיפונים השני שהיה גדול מסבא בכמה שנים ונתן לו סטירת לחי חזקה שהוא זוכר עד היום ואז אמר לסבא משפט כזה "אתם נוסעים לישראל? אנחנו נהרוג אתכם".

 

בדרך לארץ בליל הסדר שנת 1951 סבא מספר : "הגענו לשדה התעופה בבגדד להמריא לארץ ישראל . בעודנו ממתינים בשדה על הדשא כדי לעלות למטוס, נגשו שני שוטרים עירקים אלינו ובקשו מאבא של סבא ניירות ומפתחות למזוודות שלנו, נעננו  להם ומסרנו את הניירת- דרכונים, אישורי עליה למטוס, תעודות לידה ומפתחות של המזוודות. השוטרים העירקים לקחו הכול  ולנגד עיננו זרקו את הכול מעבר לגדר גבוהה מחוץ לשדה התעופה ואחר כך לקחו את הכובע שחבש אבא של סבא והסתלקו. כמובן שלא יכולנו לומר ולעשות כלום וכך עלינו למטוס בדרך ארצה.כשהגענו לארץ  העבירו אותנו  לשער העלייה שהייה מקום ריכוז של העולים החדשים בדרך למעברה."     

 

ההתאקלמות בארץ                       

 

עם עליית המשפחה  ארצה אבא של סבא התחיל לעבוד מיד בחברת ipc  בארץ וגרו בצריף שמונה נפשות במעברה עד שנת 1958 ואז עברו לבית קבע בקרית אתא. סבא שלי מספר: "במעברה התחלתי ללמוד בכיתה ה' בבית ספר יסודי עד כיתה ח'. לקראת סיום השנה בכיתה ח' כינס מנהל בית הספר את כל הכיתה והסביר שהכיתה לא מוכנה לבחינות הסיום של בית ספר עממי ( יסודי ) וכולם יאלצו להישאר שנה נוספת בכיתה ח'. יחד עם זאת המנהל נתן אפשרות למי מהילדים שרוצה להתכונן ולהיבחן בחינות סיום כיתה ח' של משרד החינוך יכול לעשות זאת. מבין מעל 25 ילדות וילדים שהיו איתי בכיתה רק אני ועוד ילד בכיתה החלטנו להתכונן, ללמוד ולגשת לבחינות הסיום של בית ספר עממי. עד הבחינות נשארו לנו כ-4 שבועות להתכונן לחומר של כיתה ח'. במשך הזמן הזה ישבנו אני והילד השני ולמדנו את החומר לבחינות שכלל חשבון, הנדסה, עברית, תנ"ך, היסטוריה גאוגרפיה  וידיעת הארץ. זה היה הזמן שזכור לי עד היום. בשבוע של הבחינות נשלחו מפקחים ממשרד החינוך להשגיח עלי ועל הילד השני במהלך הבחינות וכך נבחנו בכול המקצעות. כעבור כשבועיים התבשרנו על ידי מנהל בית הספר  שעברנו בהצלחה את כל הבחינות והוענקה לנו במעמד ההורים, מנהל בית הספר והמורים תעודת גמר של בית ספר ולאושרנו ולשמחתנו לא היה גבול כדי להדגיש את עומק החוויה,  עד היום אני גאה בתעודה זו יותר מאשר כל תעודת גמר אחרת שקיבלתי במהלך השנים. תעודה זו שמורה בידי עד היום ואני ממשיך להיות גאה בה.

 

לאחר קבלת תעודת הגמר של בית ספר עממי נשלחתי לעבוד בגיל 14 כחניך מכונאי במוסך של חברת אגד ובמקביל למדתי בערב בבית ספר מקצועי שליד בסמ"ת בחיפה.

 

נקודה מעניינת  נוספת הייתה חגיגת הבר מצווה שלי שנערכה כאשר הייתי בגיל ארבע עשרה וחצי ולא כמקובל בגיל שלוש עשרה וזאת משום החיים במעברה שלא אפשרו חגיגות אלא מאמץ להישרדות יום יומית.  עבדתי במוסך ועזרתי בפרנסת המשפחה.

 

התגייסתי לצה"ל, שירתתי חמש שנים ולאחר מכן עבדתי כמורה נהיגה וחסכתי כסף להמשך למודי בטכניון וסיימתי כמהנדס מכונות. 

 

כירכוכ: " כירכוכ (ערבית: ?????, טורקית: Kerk?k, כורדית: ????????, ארמית חדשה: ??? ????, כרכ סלוכ) היא עיר בצפון עיראק, בירת מחוז כירכוכ (א-תאמים). כירכוכ שוכנת בתחומי האזור הגאוגרפי של כורדיסטן,…ליהודים היסטוריה ארוכה בכירכוכ. ..ב-1947 נרשמו במפקד 2,350 יהודים. מרבית היהודים בעיר עסקו במסחר, במלאכות זעירות ובחקלאות. הקהילה ישבה בשכונה היהודית בתוך המצודה וניהלה חיי קהילה ערים ומוסדות דת וחברה. עד עלייתם לישראל של יהודי כירכוכ, היה נציג של הקהילה בפרלמנט העיראקי. בשנת 1951 עזבו כמעט כל היהודים ועלו לישראל". ויקיפדיה

תשע"ו