מאגר סיפורי מורשת

סבתא נעמי מספרת לנכד עופרי על ילדותה במושב עטרות

מושב עטרות הוקם בשנת 1911, צפונה מירושלים והיו בו בין 30 ל- 40 משפחות. הוא נכבש במלחמת השחרור בשנת 1948 עם הקמת המדינה. בתקופה הראשונה לא היו מים בכפר והובילו מים בחביות ממעין שהיה קרוב לרמאללה. 

 

כאשר הייתי ילדה אהבתי לרכב על הסוס שהיה למשפחה שלנו. להורי היה משק חקלאי שכלל רפת לול וכרם. בתקופת הבציר גויסו כל הילדים לעזור להורים, כדי לבצור את הענבים היה צריך להתכופף. לנו כילדים היה יותר קל לבצע זאת מאשר להורים. שמחתי בתקופת הבציר כי לא פעם זה היה על חשבון הליכה לביה"ס, ולאחר מכן השלמנו את החומר. רותי  אחותי אהבה את העבודה במשק.

 

בתמונה מצולמים הורי ואני כילדה קטנה, היה לנו לול ואהבתי לטפל בתרנגולות. יש לנו סיפור על אפרוח שנשברה לו הכנף. היא טיפלה בו במסירות וכשהוא גדל הוא הפך למלך הלול. הייתה לנו גם רפת שכללה פרות , עגלות ועגלים. (כשגדלתי למדתי בבית ספר תיכון עיינות והשתלמתי בעבודה ברפת נושא לימודי שהיה הכי מבוקש). אחי מיכאל למד בבית ספר תיכון חקלאי בן שמן.

 

 

כאשר הוא חזר למושב הוא עזר בפיתוח המשק החקלאי. עטרות היה מושב קטן ולא היו הרבה מאוד ילדים. הכיתה שלי הייתה הכי גדולה במושב וכללה 8 תלמידים. כל שיעור היה כמו שיעור פרטי.  אחותי הקטנה רותי אספה וגידלה  צבים. היו לה מעל 40 צבים.

 

בשלב הראשון חרשו בשדות במחרשה ורק בשלב יותר מאוחר הגיעו הטרקטורים. כשהיינו ילדים לא הייתה טלוויזיה, לא היה מחשב, לא היה אינטרנט, לא היה טלפון היה רק רדיו פשוט שהיה אפשר לשמוע ממנו את "קול ישראל".

אחי מיכאל חיבר רמקול מהרדיו לרפת כדי שהפרות ישמעו מוסיקה ויתנו יותר חלב.

 

האוטובוס של עטרות היה מחולק לשני חלקים. חלק אחד היה מיועד לכדי החלב ולבעלי חיים והחלק השני לנוסעים. האוטובוס היה נוסע פעם ביום מעטרות לירושלים. לאנשי המושב לא היו רכבים פרטיים וזה היה הקשר היחיד לנסיעה מחוץ למושב (כמובן היו עגלות לנסיעה לשדות ובמושב).

 

התקופה בה עטרות הייתה במצור לאחר הכרזת המדינה באומות המאוחדות שהיה יום שמחה גדול לכל היישוב היהודי בארץ, החלה המלחמה. היישוב הערבי התנגד להקמת ארץ ישראל ויצא למלחמה ביישוב היהודי.עטרות הייתה ממוקמת באזור ערבי, סביבה היו הרבה יישובים ערבים. הערבים לא אפשרו לנו להגיע לירושלים והיינו מנותקים באותה תקופה לא היו טלפונים (היה טלפון אחד במזכירות המושב) ובמלחמה גם הוא נותק. הקשר עם ירושלים היה באותות מורס והליוגרף.חוויות מיוחדות מתקופת המצור על עטרות הכיתה שלי שהיינו בני 12-13 נאלצנו לעזור בשמירה על עטרות המבודדת. קיבלנו מספר תפקידים להיות קשרים בין העמדות, להעביר נשק ותחמושת. לעלות על המגדל הגבוה במרכז היישוב, מגדל שהיה מעל ביה"ס ולאותת לירושלים. מסרו לנו חומר כתוב ואנו אותתנו אותו וגם קיבלנו מסרים מירושלים אותם כתבנו ומסרנו למבוגרים האחראים. היה גם מכשיר נוסף לאיתות בשעות היום שניקרא הליוגרף בו האיתות נעשה בשתי מראות עם קרני שמש.חוויות מיוחדות מתקופה זו שמחנו להגיע לעמדות ולהשתעשע עם חיילי הח"יש (חיל שדה) ששרתו ביישוב. החיילים היו מאוד צעירים ונתנו לנו לירות ברובים הצ'כים הכבדים.

 

יום אחד אני וחברתי רחל ירינו ובהחלט לא בכוונה פגענו בעמוד חשמל ונגרם ניתוק חשמל לכל היישוב.שמרנו זאת בסוד במשך שנים רבות, למזלנו ליד היישוב היה שדה תעופה של הבריטים והם תיקנו את החשמל במהירות. באחד הימים הייתי עם חברתי רותי על המגדל הגבוהה במרכז היישוב לתפקיד איתות, באותו היום ירו על המושב בכדורי פוספור (כדורים מאירים) ואנחנו מאוד פחדנו. חברתי ירדה מהמגדל כדי לברר מה לעשות ואני נשארתי בודדה ומפוחדת. הייתי גיברה קטנה ובכיתי ובאופן לא אחראי ירדתי מהמגדל בריצה מהירה ובבכי להורי.

 

באחד הימים הייתי עם חברתי רותי על המגדל הגבוהה במרכז היישוב לתפקיד איתות, באותו היום ירו לראשונה על המושב מהכפרים הערביים בכדורי פוספור (כדורים זוהרים), רוב היריות כוונו לכיוון המגדל כשאני הייתי בתפקיד מעליו. רותי חברתי הציעה לרדת לשאול את אחיה שהיה מפקד מה לעשות, ואני נשארתי בודדה על המגדל. מרגע לרגע יותר פחדתי ולמרת הסכנה ירדתי מסולם הברזל וברחתי הביתה בוכה…כיצד הצילו רותי אחותי וחברתה יעל את היישוב הילדות היו בנות חמש ושיחקו בחצר, לפתע הם צעקו "חסידות, חסידות", אמא של יעל יצאה החוצה והייתה מופתעת מה פתאום חסידות ? כשיצאה ראתה מאות ערבים עם כפיות בדרכם לתקוף את היישוב הקטן שלנו, היא קראה דחוף לעזרה ולראשונה ניתן שימוש לירי מרגמות שהבריח את התוקפים.

 

היציאה מעטרות בסוף חג הפסח 1948 ניתנה פקודה להוציא את כל הנשים והילדים מהיישוב ולהעבירם לירושלים, אני וחברתי התחבאנו בין הסלעים, כי תמיד חשבנו שאנחנו גדולים ומה פתאום מתייחסים אלינו כילדים קטנים, אך בסופו של דבר נסעתי עם אמי ואחותי הקטנה רותי במשאית הבריטית, היינו ללא חפצים ומעלינו הברזנט שהסתיר אותנו מעיניי הערבים, הגענו לירושלים, שם הכניסו אותנו לבית נטוש בליפתא בירושלים, שהערבים ברחו ממנו, לחדר אחד עם עוד משפחה ללא מיטות וללא מזרונים ללא בגדים, היינו פליטים. בחדר זה היינו מספר חודשים.

 

בני כיתתי הוכנסנו ללמודים בבית ספר  במרכז ירושלים, במרחק מספר קילומטרים ממקום המגורים. באותה תקופה ירו על ירושלים במרגמות. זכור לי כששמענו את שריקת המרגמה נשכבנו על הכביש ולאחר הפיצוץ המשכנו לבית הספר. בהפוגה השנייה הועברנו לבית נטוש ביפו. לאחר מספר חודשים התיישבנו בישוב הנטוש "וילהלמה"  שהיה ישוב של הטמפלרים וקראנו לו "בני עטרות".

 

ביום הקמת המדינה מאי 1948 קשה היה להביע שמחה, חיינו בתנאים מאוד קשים, החלק הקשה ביותר היה יומיים לאחר זאת, הבית שלנו נכבש ע"י ערבים ועלה באש. אבי ואחי מיכאל השתתפו בקרב בנווה יעקב ואחי מיכאל נהרג בקרב. הוא הראה גבורה מיוחדת כאשר העביר תחמושת לעמדה קיצונית ועל כך החליטו לתת לו אות גבורה. לאחר מלחמת ששת הימים  נכבשה מחדש "עטרות" על ידי צה"ל והוקם בו נמל תעופה במטרה שישרת את ירושלים אך בגלל האינתיפאדה הוא משמש רק כשדה תעופה צבאי.