מאגר סיפורי מורשת

סבתא מספרת על החוויה הכי משמעותית שהיא זוכרת מהילדות:

הייתי ברוסיה, מוסקבה (המקום שבו נולדתי) יחד עם הוריי, בת 7 באותה התקופה. אני זוכרת שניסו לקחת אותי ואת משפחתי בתקופת השואה לתאי הגזים אבל ברחנו למדינה אחרת – לאוקראינה, ולאחר מכן למדינות אחרות כמו גרמניה וצרפת. פחדתי כל כך, הגוף שלי היה משותק. אני זוכרת שבהתחלה גם לא הבנתי כלום, ואמא שלי אחזה בידי והרגיע אותי. הם תכננו את הבריחה ממש מהר, שבקושי ארזנו חפצים.

הייתה לי חברה טובה, שקראו לה מאשה. גם זה היה קצת לפני תקופת השואה. היינו חברות מאוד טובות, נפגשנו הרבה – שיחקנו ביחד. וכשהתחילה השואה הופרדנו בכוח, גם כי עברתי למדינה אחרת וגם כי גם עלייה נכפה ללכת לתאי הגזים. היא פחדה כמוני.

ההורים שלה לא הצליחו להינצל, אך אני יודעת שהיא הצליחה להינצל. לא פגשתי אותה מאז אבל הייתי בעננים כששמעתי שכמוני, היא ניצלה.

המצב הכלכלי באותו הזמן היה מאוד קשה, כפי שכבר ידוע. הייתי עושה כל מה שאני יכולה כדי לעזור למשפחתי. בהתחלה עבדתי במכולות וסופרים, הרווחתי שקלים בודדים. לאחר מכן עברתי לעבוד בחנות הצעצועים הכי גדולה במוסקבה (אחרי שכבר חזרנו מהמדינות שבהן היינו – אחרי שהשואה נגמרה).

הזוית האישית

סבתא אלכסנדרה: לדעתי כל זה חשוב מאוד. בעתיד אנחנו לא נהיה, ואתם תישארו. אני כבר בת 89, וכל המסורות וחוויות הילדות שלי יעברו רק אל ילדיי ונכדיי. נהניתי מאוד לעשות את העבודה עם נכדתי, ואני שמחה שעכשיו היא יודעת עליי קצת יותר ושעברתי את התקופות ויכולתי לספר לה עליהן.