מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בלוב, בשנת 1934 לאבי שלמה ולאמי ליאורה נעים. בשנת 1943

 

כאשר הייתי בת עשר, גרנו בבית פרטי בעיר טריפולי, באזור שלא גרו בו הרבה יהודים. שכנינו היו אישה איטלקייה עם שני ילדים קטנים ועוד שלושה ילדים בוגרים, מנישואים קודמים של האבא. אשר הזמינו אותנו לשחק איתם פעמים רבות מכיוון שאביהם של הילדים היה נהג של משאית אשר הייתה בבעלותו ועבד בהובלת סחורות לכפרים ולמקומות רחוקים על מנת להביא אליהם צורכי מחייה, מה שגרם לו להעדר מהבית לימים לעיתים קרובות.

ביליתי הרבה זמן בחברתם ולימדו אותי לרכב על אופניים. אהבתי להתארח אצלם בחגים והייתי הולכת איתם גם לכנסייה ואפילו למדתי את השירים ששרו בכנסייה.

 

בתקופת סוף מלחמת העולם השנייה נשארו הרבה משפחות ללא מגורים בגלל הפגזות הגרמנים, בעיקר משפחות מוסלמיות, לכן ניסו המוסלמים לפלוש לבתים שידעו שגרים בהם יהודים.

 

בתקופה זו, קבוצה של מוסלמים התקרבה לבית הפרטי שלנו מצוידים באלות עץ ארוכות ומוטות ברזל ארוכים, דפקו על החלונות ועל השער וצעקו שנעזוב את הבית. אנחנו, בזמן זה התחבאנו בתוך הבית. חששנו, לא ידענו מה לעשות, פחדנו שיכנסו הביתה ויפגעו בנו, הצצנו מבעד לחריצי התריסים. אמא שלי יצאה דרך הדלת האחורית, הסמוכה לבית השכן והעבירה את אחותי הקטנה שהייתה אז בת שנה מעבר לגדר אל השכנה. השכנה הלנה פרינלי, שמעה את הצעקות, עברה לחצרנו, ניגשה למתפרעים המוסלמים ואמרה להם ללכת משם מכיוון שבבית הזה גרה אמה הנוצרייה אשר חזרה מאיטליה ויש לה אישור לגור שם, אמרה להם. המוסלמים האמינו לה ועזבו את המקום.

 

בעקבות אירוע זה ובעקבות זה שבמקומות מסוימים הצליחו המוסלמים לחדור אל הבתים, להכות ולפגוע בדיירי הבית החליטו הוריי לעזוב את הבית בלוב ולעלות ארצה, אל ארץ ישראל. כאשר עזבנו נתנה לנו המשפחה תמונה שלהם שעל גבה של התמונה הייתה מדבקה עם שם משפחתם והשנה. בעקבות האירוע שקרה ורצונה הטוב של הלנה שהצילה אותנו רצינו להודות לה על התושייה שלה ואומץ ליבה והוריי קנו לה במתנה שרשרת זהב יקרה ומיוחדת מאוד.

 

המשכנו את הידידות עם הלנה עד שעלינו לארץ. הפרידה מהם הייתה קשה ובמשך שנים רבות לא היינו איתם בקשר. למשפחה ובעיקר לאמא שלי, היו זיכרונות טובים ממשפחת פרינלי והזכרנו אותם לעתים קרובות.

 

בשנת 2005, השתתפתי בהרצאה באוניברסיטת בר אילן, על יהדות לוב, שם פגשתי עיתונאי איטלקי בשם פאולו קזון. סיפרתי לו על המקרה ועל משפחת פרינלי ושאלתי אם יוכל לעזור לי לאתר את בני המשפחה. נתתי לו את הפרטים שהיו ברשותי. שיערתי שהמשפחה חיה באיטליה מכיוון שידעתי שאזרחי איטליה גורשו מלוב בין שנת 1967-1970. אותו עיתונאי פרסם באמצעי התקשורת באיטליה בקשה לעזרה באיתור משפחת פרינלי. מאוחר יותר שלחתי לו את התמונה שהשאירה לנו הלנה כדי שתעזור לו באיתור.

 

אחרי מספר חודשים קיבלתי שיחת טלפון מאחת הבנות ממשפחת פרינלי, אדריאנה, היא סיפרה שידידה שלה אמרה לה שיש עיתונאי שמחפש את משפחת פרינלי והיא יצרה איתו קשר. היא עצמה היתה תינוקת כשעזבנו. אבל האחים הגדולים שלה סיפרו לה על השכנות הטובה והידידות שהיתה בינינו.

 

כעבור מספר שבועות קיבלתי שיחת טלפון מרוברטו, האח הגדול שחי בארצות הברית. השיחה היתה מאוד מרגשת, הוא זכר אותי היטב ואת משפחתי, ואף הזכיר לי איך בימי ראשון היינו נוסעים לבית שהיה להם בכפר והיינו קוטפים תירס מהשדה וצולים אותו על מדורה. את הגרעינים היינו אוכלים ואת הקלח נותנים לכבשים שהיו שם לאכול. רוברטו הזכיר לי גם שהיינו מקשטים יחד את עץ האשוח ואף את השרשרת שקיבלה אימו מאיתנו כאות תודה

 

רוברטו סיפר לי שאחות נוספת, אלזה, נישאה לגבר אמריקאי ועברה לגור בארצות הברית. גם ממנה קיבלתי שיחת טלפון ואף דרישת שלום מזוג ישראלים אותם פגשה בחנות בסביבת מגוריה.

 

לפני כשנה חגגה אדריאנה יום הולדת שישים שלחנו לה זר פרחים וברכות לרומא.

 

לזכרה של הלנה שנפטרה לפני מספר שנים נטע אחי עץ זית בהרי ירושלים ושלח לילדיה תעודה מהקרן הקיימת. עד היום אחי, אחיותיי ואני בקשר עם ילדי משפחת פרינלי.

 

יהדות לוב: "בשנות השלטון הבריטי, משנת 1943 עד 1952 ולאחר מכן בשנות העצמאות של לוב, סבלו היהודים מהעם הלובי, שערך בהם פרעות, פצע והרג ופגע ברכושם. היהודים התארגנו והפעילו הגנה עצמית. לאחר הקמת המדינה עלתה רוב קהילת לוב לישראל, אך חלק נכבד ממנה היגר לאיטליה."

 

תשע"ה